גבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו וכו'. גם בכאן כתב הר"ב מעצמו והיכא דגבו לצורך קבורת המת מפני שהיו סבורין שלא היו לו ואח"כ נמצא שהיו לו לא אמרינן בכה"ג מותר המת ליורשיו כיון שהגבייה בטעות היתה ומסיים על זה והכי מוכח בירושלמי. ויש לתמוה הרבה על הרב שלקח לו דרך לעצמו ופעמיים כתב בפרק הזה והכי מוכח בירושלמי. ואיפכא מוכח הוא כמו שזכרתי לעיל בהלכה ב' וכן מה שכתב עוד כאן. והיכי מוכח אם ממה שרצה ר' אידי מחוטריה לומר הגע עצמך דלא כוונין אלא ליה הלא ר' ירמיה השיב לו אנא לא אמרית וכדפרישית לא אמרתי מסברת עצמי אלא ממה דתנינן מותר המת ליורשיו אין לנו לחלק דזיל בתר טעמא ואדרבה טפי זילותא איכא למי שאין צריך לכך והולכין וגובין בשבילו וזהו בזיון גדול ולא מחיל אלא לגבי יורשיו אבל את שבאת לחלק מנין לך וא"כ נסתרה סברת ר' אידי וקמה סברתי ר' ירמיה למסקנא לדינא וכן הרמב"ם בפ"ט מהל' מתנות עניים בהל' יח לא כתב אלא סתם מותר המת ליורשיו ולא נמצא לשום אחד מהפוסקים לחלק בין היתה הגבייה בטעות או לא ומי נתן לו להר"ב לפסוק כר' אידי וכסברתו ולכתוב והכי מוכח בירושלמי והעיקר הוא לדינא כמו שכתבתי במתני' תני בשם ר' נתן וכו'. כדפרישית דאתיא הא דהכא שפיר כגי' התוספתא או יזלף לו ולא לפני מטתו. ובבבלי סנהדרין דף מח דמייתי התם מתני' דהכא לסיועי לרבא דס"ל הזמנה לאו מילתא הוא וקאמר וליטעמיך אימא סיפא וכו' אלא אביי מתרץ לטעמיה וכו' ורבא מתרץ לטעמיה דכ"ע הזמנה לאו מילתא היא ת"ק סבר כי בזו ליה אחולי מחיל זילותיה לגבי יורשין ור"מ מספקא ליה ור' נתן פשיטא ליה דלא מחיל הלכך יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו. וזה שלא כדברי התוספתא אלא משום דלא נ"מ לדינא מידי דלר' נתן הוא מפרש לה והלכה כהת"ק והתי"ט כתב כאן בדברי ר' נתן ולא פי' אם יש עוד מותר אי ס"ל כת"ק או כר"מ ומצאתי בירוש' תני בשם ר' נתן וכו' ונראה לי דלזילוף אין שיעור ויכול לעשותו בממון הרבה עכ"ל ולזה לא היה צריך לחפש ולמצוא בירושלמי. דגמרא ערוכה היא בבבלי לרבא אליבא דר' נתן ולא עוד אלא לפי הגי' דהתם לפני מטתו טפי ניחא לומר שאפי' יש כאן מותר הרבה יכולין לזלף שאין גבול בזילוף לפני מטתו מה שאין כן על גבי מטתו מסתמא אין לזלף עליו אלא כפי הצורך להעביר הרוח ומפני הכבוד וקרוב לומר שעוברין בבל תשחית אם מזלפין עליו הרבה והרבה יותר מדאי. אלא דכל זה לאו אליבא דהלכתא הוא דאין הלכה אלא כהת"ק:
הדרן עלך פרק מצרפין