באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. כתב הר"ב מכריזין שימעטו הזרע אחר עד שלא ישאר בו רובע הקב וכו' ורבותינו פירשו דלאחר שגדלו הזרעים אפילו אחד באלף לא בטיל וצריך לעקור הכל דכל תרי מילי דכל חד לחודיה שרי ונאסרו ע"י תערובת לא שייך בהו ביטול וכו' וכתב התי"ט דמצא הכלל הזה בתוס' נדה דף סא והביא הקושיא מבשר בחלב והתירוץ מדברי התוס' בע"ז דף סה. ועל עיקר פירוש של רבותיו דהר"ב השייך כאן לא כתב כלום שהן אינם מוסכמים לדינא כדלקמן. ובענין הכלל דכל תרי מילי וכו' כבר כתבתי זה בפ"ח דכלאים בהלכה א' בשם הרא"ש דפ"ח דנדה בהל' כלאי בגדים גבי הבגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לנכרי וכו' והביא שם הירושלמי דכלאים בפ' הנזכר צמר ופשתן שטרפן אסור כיצד עושה מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן וכו' עד מה דאמר רב כשעשאן בגד אחד בפני עצמו אסור. ועל זה כתב הרא"ש וז"ל דבעשאן בגד לא שייך ביה ביטול ברוב ואפילו חוט אחד בכל הבגד כדתניא בגד שאבד בו כלאים וכו' דלא שייך ביטול ברוב אלא איסור שנתערב בהיתר אבל היתר שנתערב בהיתר וע"י תערובת זה נאסר לא שייך בי' ביטול ברוב דאין כאן אלא חתיכה אחת של איסור והא דבעינן נתינת טעם בבשר בחלב כמו בשאר איסורין אע"ג דהוי היתר בהיתר דלא שייך ביה ביטול כיון שע"י תערובת נאסר שאני התם דדרך בישול אסרה תורה ולא מיקרי בשר בחלב בלא נתינת טעם עכ"ל שם ומזה תבין דאין צורך למה שכתב התי"ט על דברי התוס' דע"ז. ואכתי קשיא לי דנילף מבשר בחלב. וניחא לי דליכא למילף משום דחידוש הוא וכו'. דמאי ילפותא שייכא הכא דאדרבה מן הסברא הוה לנו לומר דבבשר בחלב אסור אפילו בלא נתינת טעם וכפי הכלל דכל תרי מילי וכו' אלא מדלמדנו מגזרת הכתוב דדוקא דרך בישול אסרה התורה א"כ הוי בשר בחלב כמו שאר איסורין ועד שיהא בנתינת טעם. ואם כוונתו נילף כלאים מבשר בחלב ותהני ביה ביטול זה פשיטא ללא צורך הוא דמה נתינת טעם שייך בכלאי זרעים ולא נאריך בזה. ועוד כתבתי בכלאים שם במה שפלפלו האחרונים בסי' רצט על הא דהביא הטור שם דברי הירושלמי דכלאים דלעיל והאריכו בזה בענין ביטול איסור לכתחלה עיין עליהם. ואמתת הדברים בזה כך הוא דהכלל שמענו מדברי הירושלמי בענין הביטול דכל זמן שלא נעשה האיסור מחמת תערובת שני מינים כלאים וכגוונא דקאמר התם שטרפן להצמר והפשתן ועדיין לא עשה מהן כלום שיהא נקרא איסור כלאים לכ"ע שאף לדעת הרמב"ם שהבאתי שם מיהת בעינן עד ששע אותן ביחד ופשיטא לדעת שארי גדולי פוסקים שאין איסור כלאים מן התורה עד שיהא שוע וטווי ונוז יחד והלכך כאן שלא עשה אלא שטרפן זה בזה לא שייך ביטול איסור לכתחלה אלא הביטול הוא שלא יבואו לידי איסור וזה ברור הוא ומוסכם כמו שתלמד זה מדברי הרמב"ם בפ"י מהל' כלאים וע"ש בהל' ו' וז' ותמצא כן. ונחזור למה שהביא הר"ב בשם רבותיו בענין כלאי זרעים לאחר שגדלו דמדברי הרשב"ם בב"ב דף צד היה נראה כן שפי' שם להא דתנינן כל סאה שיש בו רובע ימעט ואח"כ יזרענו וכן פי' ר"ח א"נ נזרעו אלא שלא נשרשו אבל אם נשרשו אין להם תקנה שכבר נאסרו בהשרשה וכו'. אבל כבר כתבו התוס' שם דאגב חורפיה לא עיין דלא אמר הכי בפ' כל שעה אלא גבי כלאי הכרם וכו' ע"ש וראיה ברורה לזה דאף שכבר גדלו הזרעים א"צ לעקור אלא עד שיתמעטו מכדי רובע לסאה נלמד מדברי הרמב"ם בסוף פ"ב מהל' כלאים באחד באדר משמיעין על הכלאים וכו' בראשונה היו עוקרין ומשליכין וכו' התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה שימצאו בה כלאים והוא שימצאו בה מין אחר אחד מארבעה ועשרים אבל פחות מכאן לא יגעו בה. הרי שאף לאחר שהחמירו והתקינו שיהא מפקירין כל השדה דוקא בשיש בה אחד מכ"ד ולא בפחות מכאן דאז בטל המין האחר בהשדה וא"כ הכלל דאיסור כלאים לא בטיל אינו אלא במקום שאינו ניכר כמו בבגד שאבד בו חוט אחד כלאים וכמו שהביא זה בפ"י שם בהל' כז:
ואת מקוות המים. פירשתי כאן כפי' התוספתא שהבאתי בפנים ולפי שזה מוסכם הוא לכ"ע ויש חלוקי דיעות בענין שאובים ובענין שאיבה שהמשיכוה וכבר זכרתי מזה בחיבוריי בכמה מקומות שלדעת הרמב"ם דפוסק שאיבה אינה אלא מדבריהם מהיכן למד זה ועיין בשילהי מס' ע"ז מה שנתבאר מזה: