אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. פירשתי הדינין דאבות מלאכות ובקצרה בפנים. לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל והוא העיקר כדמוכח מהסוגיות ואפס קצהו תראה לקמן. ובענין לישנא דמתני' דלא קתני ל"ט מלאכות האריך בכאן התיו"ט. ומפני שכל דבריו פריכי מעיקרא הן אמרתי להעיר בהן ולהודיעך האמת בענין זה וכמו שתראה עין בעין ממספר המלאכות שבתורה שרמזו חכמי הגמרא ז"ל. במ"ש בתחלה דרך סברא לתת טעם דמלתא אגב אורחיה קמ"ל וכו' שיהו ארבעים וחסר אחת שלא תיחשב מלאכה לענין חיוב קרבן והיינו שעל תופר אינו חייב אא"כ שיקשור ג"כ וכו' והקשה על הב"י בסי' ש"ז מדברי רש"י ז"ל בגמרא דף ע"ד ואי חייטיה לפומיה וכו'. יש לתמוה דארכיב מילתיה אתרי רכשי דאם הב"י כתב כך זה הוא לפי דעת הרי"ף והרמב"ם דמבואר הוא מחילוקי השיטות בענין קשירה דלדעת הרי"ף והרמב"ם אינו חייב על קשר אפי' הוא של קיימא אא"כ הוא ג"כ מעשה אומן וכפי' הרי"ף לההיא דפ' ואלו קשרים דמנעל אמנעל ל"ק הא במנעל דאושכפי דמעשה אומן הוא וקשר של קיימא וכו' וכ"פ הרמב"ם בריש פ' עשירי מה"ש ודעת רש"י והרא"ש דאפי' אינו מעשה אומן חייב בקשר של קיימא וא"כ היאך נקשה על הב"י שדעתו להלכה כדברי הרי"ף והרמב"ם שכן קבע בש"ע ריש סי' שי"ז מהאי דרש"י דהתם דאזיל לשיטתיה שכל תופר וקושר כדי שיתקיים התפירה מתחייב ג"כ משום קושר ולדעת הרי"ף והרמב"ם והסוברים כוותייהו לאו מילתא היא כלל דלא תמצא מעשה אומן בכה"ג שקושר ראשי החוט ואין זה אלא מעשה הדיוט בעלמא וא"כ כל סברת התיו"ט בענין יישוב הלשון דמתני' אינם אלא לשיטת רש"י בלבד אבל העיקר כדעת הרי"ף והרמב"ם ועיין לקמן בד"ה ר' יונה ור' יוסי וכו' שהבאתי להכריח מסוגיא דהכא ומדהתם כדעתם ז"ל. וא"ת היאך מתרצת לה מנין חטאות דאביי דהתם הא ל"ק כלל לדעת הרי"ף והרמב"ם. תריץ דלשיטתם אין המלאכה האחרונה משום קושר אלא משום מכה בפטיש כדקאמר הכא בהדיא בכל גווני דמונה כמה מלאכות בכלי אחת גמר מלאכתו משום מכה בפטיש וזה תמצא בכמה וכמה מקומות בהסוגיא דהכא וכן מפרשין להא דהתם ולא כדפירש"י וכל זה פשוט הוא. ונבא אל הענין מה שהביא התיו"ט לתרץ הלשון בשם בנו מהאי דפ' במה טומנין דף מ"ט וכו' (ובגמרא דילן כתובה הגי' על נכון וקו האמת כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכתך שבתורה וא"כ מה שכתב שם בסוף דבריו דברי תוס' הן ובגמ' שהיה לפניו היה ט"ס ועוד דלא מצינו תיבת מלאכתן בתורה כלל ואין להאריך בזה) והנה בנו ניבא ולא ידע מה ניבא דהאמת הוא כך דעיקר טעם הלשון דמתני' משום דהמספר של מלאכה ומלאכתו ומלאכתך שבתורה הם ארבעים דווקא לא פחות ולא יותר ועם הני תרי קראי דמספקא להו בחדא מינייהו אבל לא כדבריהם שם אלא כדלקמן ומה שחזר בנו ושאל לו ממה שמצא כתוב בס' הקונקורדנסים בשורש לאך והנם יותר הרבה והשיב לו על זה שאין להכניס במניינם אלא מלאכה שאין כתוב בה לא אזהרה ולא עונש וכו' דוק ותשכח שיהו ארבעים ולא יותר ובתוכם הני תרי דעלייהו בעי רב יוסף ומצאתי סעד למה שכתבתי וכו' עכ"ל. ואומר אני דלא זו בלבד שהיתר שלו שרצה לסעוד ולסמוך בו מדברי התוס' דיומא הוא מיפרך דשאני התם דאין לנו ללמוד רמז הענויים אלא מהצוויים תענו ועניתם ולא מקרא דכי כל הנפש אשר לא תעונה שאין בו לא צווי ולא אזהרה ולא שייך למיכתב אזהרה גבי עינוי דהיכי לכתוב וכו' כדאמרינן התם בגמרא אבל למה לא נמנה כאן כל האזהרות כל מלאכה לא יעשה בהם או לא תעשה כל מלאכה והדומין להן שהרי הן הן הצווין באזהרה. ונניח לזה שהרי בלאו הכי עיקר היסוד של הבנין שלו נופל בדרך שרצה לדחוק בו ולמנות המספר בלא הכתובים של אזהרות דהא ברייתא ערוכה היא הכא בריש הסוגיא כדתני רשב"י וביום השביעי עצרת לה' אלקיך לא תעשה מלאכה הרי זה בא להשלים ארבעים חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה. ואם היה רואה לזה בודאי היה חוזר בו מדרכו אלא דמלבד כל אלה יש לתמוה ולהפליא עליו במה שראה בהספר הנזכר ובשורש הנ"ל וכתב דוק ותשכח שיהיו ארבעים ולא יותר עם הני תרי דבעי רב יוסף. והנה הרואה יראה שאין החשבון שלו מכוון כלל וכלל. והנני אציע לפרך ברמז ובקצרה שמתוך כך תעלה האמת והדרך הנכון בענין הזה. הכתובים שבתורה שנאמר בהן תיבת מלאכה בלא האות השימוש ומבלתי הכנוי הם כ"ד ובתוכם יש מה שכתוב בהן אזהרות והן תשעה ומה שכתוב בהן עונש והן ארבעה תרי דפר' כי תשא כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה וגו' כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת וחד דפ' ויקהל כל העושה בו מלאכה יומת וחד דפ' אמור וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. והכתובים עם אותיו' השמוש שלפני תיבת מלאכה כגון המלאכה והמלאכה למלאכה בפתח תחת הלמ"ד או בחוריק תחתיו הן עשרה והכתובים שכתוב בהן מלאכת בנסמך לתיבה שאחריה כגון מלאכת העבודה והדומין לזה שלדעת התיו"ט הם נמנו בכלל המנין ומלבד אותן שכתוב בהן אזהרות אלו הכתובים המה ג"כ עשרה. והכתובים שעם הכנויין כגון מלאכתך הן שתים ומלאכתו שהן גם כן מהכנויים ובלא אות השימוש לפניהם הן ארבעה. ואחד בלבד שהוא הכתוב איש איש ממלאכתו הוא עם הכנוי ועם אות השימוש שנקרא מ"ם המן. הרי לפניך מספר כולם בכלל הן חמשים ואחת. וכשתחסר אותן שכתוב בהן אזהרות שבכ"ד הראשונים ישארו בין הכל ארבעים ושתים. ואם תחסר מהן גם אותן שכתוב בהן עונש לא תמצא כ"א שלשים ושמונה. והן עתה היכן תדוק ותשכח שכתב התיו"ט וזה אפי' לדעתו שמונה הוא המקראות שכתוב בהן שם הסמוך והכנויים ומחסר העונשין והאזהרות וכבר הודעתיך דבלאו הכי נסתרו דבריו מתלמוד ערוך בברייתא ערוכה דרשב"י שהובאה כאן. אמנם כן אציג לפניך ותראה מספר המכוון ועל קו האמת והן הבט נא ופקח עיניך להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם שאמרו כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכתך שבתורה ולא אמרו דרך כלל כנגד מנין מלאכות הכתובים בתורה אלא שהיה רצונם לומר בזה להוציא מהמנין כל תיבות מלאכת שכתוב בתורה ולפי שאינם אלא שמות הנסמכים לדבר אחר כגון מלאכת של העבודה או של מחשבת וכיוצא בזה מהדומים להם שאין אלו בכלל המנין ואין אנו מונין אלא אלו שכתוב בהו תיבת מלאכ' בשלימות וכן תיבת מלאכתו וכן תיבת מלאכתך וא"כ אפי' אותן כתובים שכתוב בהן אות השימוש לפני תיבת מלאכה הן בכלל המנין כגון המלאכה והמלאכה למלאכה וכיוצא בהן ומפני שיש בהן תיבת מלאכה בשלימות ר"ל מלאכה שלו מלאכה שלך וכדומה המלאכה וכו' וכן אותו שכתוב בהן מלאכתו מלאכתך מבלתי אות השימוש שלפניהן אוחן הן בכלל המנין ולהוציא הכתוב איש איש ממלאכתו שאינו בכלל המנין והטעה שזהו כינוי וגם אות השימוש לפניו ולא נכנס בכלל המנין אלא דוקא אותן שכתוב בהן חיבת מלאכה בשלימות ואף שיש בהן אותיות השימוש לפניהן וכן אותן הכינויים שאין בהם אות השימוש לפניהם כמו מלאכתו מלאכתך. אבל ממלאכתו שהוא הכנוי וגם יש בו אות השימוש לפניו זה לא נכנס בכלל המנין. והטעם הוא מבואר שלא רצו החכמים למנות אלא דבר שהוא בשלימית. ואף אם הוא מהכנויים הרי מ"מ הכינוי הוא בשלימות מלאכתו של זה או מלאכתך. אבל ממלאכתו אין זה בשלימות. ועכשיו תמצא המספר מכוון ארבעים לא פחות ולא יותר ועם הני תרי קראי דבעי רב יוסף. שהן הכ"ד שכתוב בהן מלאכה עם האזהרות והעונשין. ועשרה מהכתוב בהן המלאכה והמלאכה למלאכה הרי ל"ד ומלאכתך הם שתים הרי ל"ו ומלאכתו הן ארבעה הרי ארבעים מכוון במספר ומחמת ספיקא דרב יוסף בהר תרי קראי נקראו ארבעים וחסר אחת. וזהו על דרך וקו האמת. והנה מהקרובים אתה למד על הרחוקים שאפי' דבר קרוב וקל כזה א"א לעמוד על האמת עד אם יהיו עיניו של המעיין משוטטות בים התלמוד הזה וק"ו ובנו של הק"ו לדברים החמורים והשיטוח שבהש"ס והפוסקים שא"א לעמוד ולהבינם על דרך הנכון והאמת ועם המקור והשורש מעניינים שבתורה אם לא יהיה יגע בתלמוד הזה אז יבין גם בתלמוד הבבלי ובדברי הפוסקים ולהוציא דין אמת לאמתו ומכ"ש להבין דברי הרמב"ם ז"ל על בורין א"א לבוא עד תכונת ואמתת דעתו מבלתי עיון הדק בתלמוד הזה ובסדרו. והרי תשובה נצחת לאותן המתחכמין כיש מתעשרים ואומרים די לנו בהבנת תלמוד הבבלי והפוסקים: