כירה שהסיקוה בקש או בגבבא. הרמב"ם בפי' המשנה כתב הקש הוא התבן וגבבא הוא זבל שבשדות. ולפ"ז קש הוא הנקצר עם השבלים שהוא התבן בעצמו פליי"א בלע"ז. ומה שקורין אשטובל"א היא הנשאר בשדה והוא הגבבא וכמו שפירש"י בזה. ומה שכתבו התוס' לראיה דקש הוא המחובר לתבן הוא הנקצר עם השבלים מדאמרינן בפ' השואל בשלמא קש משכחת לה במחובר אלא תבן היכי משכחת לה וצריך לאוקמה בתיבנא סריא יש לומר דהתם מדקתני תרווייהו בהדדי להביא תבן וקש הוא דפריך דעל כרחך דש"מ דקש דהברייתא לאו היינו תבן הנקצר וכדכתיב לקושש קש לתבן. והיינו שיטלו הקש מהמחובר שיהי' להם לתבן להטיט. ולהכי פריך שפיר בשלמא קש וכו' אבל בעלמא היכא דהוזכר קש ולא הוזכר תבן אצלו היינו קש והיינו תבן והוא הנקצר כדכתיב יאכלמו כקש והנקצר הוא שעומד להסקה והתוי"ט בריש פ"ט דב"מ רצה לחזק פי' התוס' ע"ש. ומה שסיים שם ומ"מ תבן יקרא להנשאר בארץ דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ולפי הנראה דלא אמרו כה"ג אלא על שנוי הלשון שנמצא בהרבה מקומות אבל לא על שנוי הענין באותו הלשון בעצמו הנמצא בתורה ובמשנה: