לכך שנינו נקרא פקח. כדפרישית וזהו לפירושא דהאי ש"ס אבל התם מפרש לה לענין השכר וכדפרישית במתני' תמן אין לו צורך בעשבים וכו'. מדברי הרשב"א נראה שפירש להא כפשטה ולפיכך כתב דזה שלא כדרך גמרתנו דמשמע מהכא שאין שומעין לו אפי' בשאינו עושה על דעת אביו. אבל קשה על פירוש זה דקאמר ברם הכא יש לו צורך כיבוי דמהיכא פסיקא ליה דיש להקטן הזה צורך כיבוי וסתם קטן אין לו צורך כיבוי ואדרבה יותר הוא נהנה כשהנר דולק. ולמאי שפירשתי בפנים ניחא ושפיר עולה כדרך גמרתנו. ודע דלדעת הרמב"ם בענין זה כך הוא דכל שהקטן עושה על דעת עצמו אין הב"ד מצוין להפרישו אפי' באיסור דאורייתא וכמ"ש לדין משנתינו בפי"ב בהל' ז' וכיבוי אסור מן התורה ורבי יהודה דפסק כוותיה וכהמסקנא דדוקא בעושה על דעת אביו כגון ששמע מאביו דניחא ליה בכך. ודוקא ב"ד אין מצוין להפרישו אבל אביו מצוה עליו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה כמ"ש בפ' י"ז ממ"א בהלכה כ"ח ול"ק דאי הכי מאי דוחקיה דהגמ' לאוקמי כאן בשעושה על דעת אביו משום דלישנא דאין שומעין לו משמע דמדינא הוא ולא משום מצוה ולהאכילו בידים אסור ואפי' דברים שאיסורין מד"ס כדכתב במ"א שם לעיל. וזה נלמד מהאי דרב משרשיא פ' תולין דף קל"ט גבי כשותא בכרמי דקאמר וליתב ליה לתינוק ישראל אתי למסרך וא"כ אפי' בשאר כל אדם אסור למיתב ליה בידים משום האי טעמא. והא דכתב בפ' כ"ד מהלכות שבת בהל' י"א קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב וכו' אין ב"ד מצוין להפרישו לאו דאי באיסור דאורייתא מצוין הן להפרישו דא"כ הוה קשיא דידיה אדידיה אלא להכי נקט משום שבות דטעמא דהואיל שכבר עשה אין מצוין עליו לגעור בו אבל אסור להרגילו בכך ואפי' בדברים שהן משום שבות כדכתב במ"א בהל' כ"ז ובהכי נוחין הן כל דבריו בענין זה ואין צריך למה שנדחק הכ"מ בזה וע"ש: