אמר ר' יוחנן זו דברי ר' יוסי וכו'. ר' יוסי בר' יהודה הוא שהובאה בברייתא דבבלי דף יח ע"ב אמר ר' יוסי בר' יהודה הן הן דברי ר' עקיבא הן הן דברי ב"ה לא בא ר"ע אלא לפרש דברי ב"ה וכ"פ הרמב"ם בפ"ו בהל' י"ט וכן הוא הדין במתני' דלקמן דכשיצא מפתח ביתו של ישראל קודם שחשיכה הוא שהתירו וכטעמא דפרישית במתני' אין נותנין לעכו"ם על מנת לצאת וכו'. בבבלי דף י"ט מביא להאי ברייתא ובהאי לישנא נותנין מזונות לפני הכלב ולפני העכו"ם בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו. והיינו הך אלא דהכא מבואר ביותר שאין נותנין לו לכתחלה על מנת לצאת אבל בסתמא מותר. ומזה אמרתי ליישב מה שדקדק המ"א בסי' תמ"ו על הרמב"ם שכתב בפ"ג מהל' חמץ בע"פ שחל בשבת ונשאר לו חמץ אחר ד' שעות כופה עליו כלי וכתב על זה וצ"ע אטו מי גרע מנבילה שנתנבלה בשבת דשרי לטלטל דחזי להשליכה לכלבים וכו' ותירץ דהרמב"ם מיירי דליכא כלב או עכו"ם ליתן לו עכ"ל. וכן הט"ז בסי' תמ"ד במקומו בש"ע כתב וכופה כו' פי' אם אין לו עכו"ם שיקבל הימנו. וכל כי האי מילתא לא איתמר לן בבי מדרשא ואין זה דרכינו לאוקמי אוקימתא כדברי הרמב"ם שחיבר המשנה תורה. ולדעתו שאין ללמוד כ"א התורה שבכתב וחבורו כמ"ש בהקדמתו לא היה רוצה שיפרשו דבריו באיזה אוקימתא במקום שסתם דבריו ולא רמיז לן במידי אלא דזה דבר בירור הוא דטעמו מהאי דינא דאיתמר בבבלי וכן כאן בביאור ביותר שאין נותנין לעכו"ם מזונות בשבת על מנת לצאת וסתם הנותן חמץ אחר ד' שעות על מנת לצאת לחוץ הוא שאינו רוצה שיהי' החמץ ברשותו. וזה ודאי אסור לכתחלה לכ"ע אם יוצא לר"ה. ואם שאין לנו עכשיו ר"ה גמורה דברי הרמב"ם בכל מקום ובכל זמן הן וזה ידוע הוא. שוב ראיתי בהמרדכי דפרקין שכתב וז"ל כתב הא"ז כשי"ד בניסן חל בשבת י"א שאסור ליתן לנכרי מותר החמץ הואיל ויודע שיוליכנו לחוץ וי"א דלהשים לפניו והוא יקח מותר וע"ש שהכריע דלדידן דלית לן ר"ה דאורייתא מותר ליתן להם אפי' בי"ד ואפי' ידוע שיוליך חוץ וכבר היה מעשה ברענשפורק וכו' הרי לפניך דדעת הרמב"ם כי"א קמייתא וכפי שנתבאר: