והוא שיהא באבן כדי להמיתו. בבבלי בענין פלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן בדף ע"ח ע"א גבי הכהו עשרה בני אדם כאחת דלרבנן לעולם פטורין אפי' בזה אחר זה דדרשי כל נפש עד דאיכא כל נפש ומשמע מהתם לקמן גבי תנא תנא קמיה דרב ששת דאפי' לרבנן דוקא בשהכהו הראשון מכה שיש בו כדי להמית אבל בשלא היה מכת הראשון כדי להמית ובא אחר והמיתו האחרון חייב דקאמר התם כפשיטות אין בו כדי להמית פשיטא וכן כתבו התוספות בפ"ק דב"ק דף י' ע"ב ד"ה כולן פטורין וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' רוצח הל' ו' והל' ז' דאם מכת הראשון לא היה בו כדי להמית הרי האחרון הרג כל הנפש וכבר הוזכר מזה בפ"ד דב"ק הל' ו' ד"ה אית תניי תני נפש ניזק ע"ש:
העביר את התקרה מעליו וכו'. דמיא להא דאמר רבא התם דף ע"ז ע"א פרע עליו את המעזיבה פטור דהתם מת בצינה הוא והוי כסוף הצינה לבא וככפתו ומת ברעב דלאחר זמן הוא בא אבל הכא מיירי דמיד ירדו עליו גשמים והרגוהו וכההיא דפתק עליו אמת המים ומכחו הראשון שטפוהו: