רבי שמעון בן יהודה אומר משם ר"ש אפי' חמרין שהן עוברין וכו' ולא שכחו בעל הבית וכו' הר"ש ז"ל כתב בזה בכל הספרים כתוב במילתיה דר"ש ולא שכחו בעל הבית וצריך לומר דבשלא שכחו בעה"ב אז בעי שיהא שכוח מכל אדם וזה דוחק גדול ועוד מאי מהני שכחת כל אדם אם בעל הבית לא שכחו ועומד שם. ומה דמסיים וא"א לומר דגרסי' ושכחו בעה"ב דאי בעומד בעיר הא א"ר שמעון בסיפא דלא הוי שכחה ואי בעומד בשדה אפי' לא שכחו בעה"ב חשיב ליה שכחה וכו' הרבה יש לתמוה על זה שלא ראה ז"ל כאן בתוספתא דהך סיפא לאו דברי ר"ש היא אלא סתמא דברייתא וגרים התם היה עומד בעיר וכו' קודם דברי ר"ש ואיפכא גרסי' שם דבעומד בעיר ה"ז שכחה ובעומד בשדה אין זה שכחה וגי' הספר טעות דמוכח הוא כמ"ש בפנים ולהגי' בתוספתא בדפוס בדברי ר"ש ג"כ ט"ס הוא ובתוספתא כ"י כמו שכתבתי בפנים דגריס בדברי ר"ש ושכחוהו סתם ומשמע דבין הפועלים ובין הבעה"ב שכחוהו היא הגי' נכונה בזה וכך היא גירס' הרמב"ם ז"ל בריש פ"ה ממ"ע ולפי זה הכל ניחא וגי' התוספתא היא עקרית כמו שמבואר בפנים ואתיא כמסקנת הש"ס בבבלי פ' שנים אוחזין (דף יא) וכדמפרש התם בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה ובעיר אפי' זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה ששכחת פועלין עושה שכחה כשאין הבעל הבית בשדה: