גדיש שלא לוקט תחתיו. עד כדון מזיד אפי' שוגג וכו' משמע דבניחותא קאמר הכא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד ממ"ע הל' ז' דאפי' שוגג וכו' קנסו אותו ולפ"ז צריך טעם אמאי לא פסק כן בדין דפרק דלעיל בהלכה כ' נטל מקצת הפאה וזרקה על השאר. דקאמר נמי שם עד כדון במזיד ואפי' שוגג וכו' והוא ז"ל לא זכר כלום משוגג גבי האי דינא שהביא בפ"ב בהלכה י"ח ולעיל שם כתבתי דנראה דדוקא אליבא דר"מ אמר הכי לעיל דס"ל דקנסינן שוגג אטו מזיד כדשמעינן ליה בכמה דוכתי בש"ס וא"כ אמאי קניס הכא שוגג אטו מזיד ושמא יש לחלק דבפ' דלעיל העני הזה רצה לזכות לעצמו ודי בזה שקונסין אותו במזיד ועשה שלא כדין אבל הכא הבעה"ב הוא שעשה והגדיש על גבי חלק של עניים ורצה להפסיד לכל העניים מהלקט והלכך קונסין אותו אפי' שוגג ואפי' הגדישו אחרים שלא מדעתו כדי שיהא נזהר בחלק של העניים לתת להם כפי שחייבתו התורם ועיין לקמן בפ"ב דתרומות בהלכה ג' ד"ה בשוגג באיסור במזיד באיסור ותמצא שם מבואר בענין קנסו שוגג אטו מזיד לדעת ר' יהודה דפסק הרמב"ם כותיה ובמה דמחלק בין מידי דאורייתא למידי דרבנן ובכל חלוקי דינים שנאמרו בענין זה: