הפאה ניתנת במחובר לקרקע. כתיב לא תכלה וכו' ואית דבעי משמעינה מן הדא וכו' נראה דאיכא נ"מ בין הני דרשות דקראי למאי דיליף מינייהו בהא דאמרי' לקמן התנו ביניהן אפי' כן אין שומעין לו וכדפרישית דאף דהתנו שילכו אחר רוב דיעות העניים אין שומעין להרוב אלא לזה שאומר כהלכה והיינו להאי אית דבעי דיליף לה מתעזוב ומיעוטא דדלית ודקל מאותם וכדמפרש טעמא מפני שהן של סכנה וא"כ אפי' התנו ביניהן בדלית ובדקל שיבוזו לא מהני כלום וכעין דאמרי' ס"פ החובל דדרך בנ"א למחול על צער נזקי ממון אבל צער נזקי גופו לא ניתן למחילה וה"ה כאן דאין הולכין אחר הרוב ואפילו התנו ביניהן דלא ניתן למחילה דבר שיש בו סכנת הגוף והשתא כיון דמיעוטא דאותם דוקא ואפי' התנו ביניהן אמרינן נמי דרישא דקרא תעזוב ג"כ דוקא הוא ואפי' התנו ביניהן בשדה תבואה לילך אחר הרוב שאומרים לחלק אין שומעין להרוב אלא יבוזו אבל למאן דיליף מיעוטא דדלית ודקל מקציר שהוא מיוחד שהקטן מושל בו כגדול ולאפוקי דלית ודקל שאינו כן ואתי לאפסודי להקטן שבהם שאינו יכול להגיע אם הם יבוזזו בעצמן וא"כ איכא למימר דאם התנו ביניהן שילכו אחר הרוב אפשר דשומעין לו דהא להאי לישנא משמע דאין הטעם אלא משום הפסד ממון ולא חייש לסכנה וכיון דממון ניתן למחילה התנאי קיים. ועוד י"ל דאיכא נ"מ בינייהו שאר אילנות שהן גבוהין אבל ליכא בהו סכנה כולי האי כמו דלית ודקל וכדפליגי ר"מ ורבנן לקמן בשאר אילנות דללישנא קמא כל שהקטן אינו יכול למשול בו כהגדול ממעטינן מקציר וללישנא בתרא דוקא דלית ודקל דאית בהו סכנה גדולה הוא דממעטינן מאותם. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שתפס לדרשת דת"כ דהוא לישנא בתרא דהכא לעיקר שכך כתב בפ"ב ממתנות עניים הלכה ט"ז פאה של דלית ושל דקל שאין העניים מגיעים לבוז אותה אלא בסכנה גדולה בעה"ב מוריד אותה ומחלק אותה בין העניים ואם רצו כולן לבוז אותה לעצמו בוזזין. והיינו כסתם מתני' וכרבנן דר"מ בברייתא ולא מהני תנאי לילך אחר הרוב ולפיכך עד שיתרצו כולן דוקא: