הערלה וכלאי הכרם וכו'. ומצטרפין זה עם זה בגמרא מפרש לה בהדיא דלהת"ק מצטרפין בין לאסור בין להתיר כדי ליתן טעם ולר"ש אין מצטרפין כלל ולר"א מצטרפין בנותן טעם והיינו להיתר כדפרישית בפנים אבל לא לאסור וכן פי' הרמב"ם בפי' המשנה וכמו שהסברתי ובארתי לזה והפי' הזה מכוון ואמיתי לפי לשון המשנה בדברי ר"א. והר"ב שפי' כאן לדברי ר"א מצטרפין בנותן טעם בקדירה בלח שצריך כדי לבטל טעם שתיהן יחד אבל לא לאסור ביבש וזה אינו מכוון בלשון המשנה דקתני אבל לא לאסור ולפירושו הצירוף בנותן טעם ג"כ לאסור הוא ולא כדמשמע מסוגית הש"ס להדיא דבנותן טעם הצירוף הוא להיתר כמבואר בפנים. ומ"מ לענין דינא לא פסק הרמב"ם כפירושו בדברי הת"ק אלא דמצטרפין זה עם זה לענין איסור בלבד שכך ביאר בהדיא בחיבורו בפ' ט"ו מהלכ' מ"א בהלכה י"ד שכתב הערלה וכלאי הכרם עולין בא' ומאתים ומצטרפין זע"ז וכו' כיצד רביעית של יין וכו' או שהיתה הרביעית מצטרפת משניהם וכו' ולא זכר כלל מענין צירוף להיתר ומענין נתינת טעם באר שם לקמן וע"ש דמשמע מכלל דבריו שאין צירוף האיסורין אלא לענין איסור בלבד וטעמו שחזר בו ממ"ש בפירושו בדברי הת"ק דהלכתא כוותיה נראה לפי שסמך עצמו על הא דר' יוחנן בהסוגיא דקאמר מאן תנא מצטרפי' ר"מ וכו' כל אסורין מצטרפין ללקות עליהן וכו' וכך הובא בבבלי ע"ז דף ס"ו ומשמע דוקא לענין איסור הוא שמצטרפין ואע"ג דלענין צירוף למלקות לא פסק כהאי דהכא וכההיא דבבלי שם כדכתב בהדיא בפ"ד מהלכת מ"א בהלכה א' כל איסורין שבתורה אין מצטרפין זע"ז חוץ מאיסורי נזיר וכו' דוקא למלקות אינן מצטרפין אבל לענין לאסור ודאי מצטרפין הן וזהו דמסיים שם ודינו כדין אוכל חצי שיעור ור"ל בזה שאסורו עליו מן התורה אלא שמלקות אין בו וטעמו דלא פסק לענין מלקות כן נתבאר בדבריי בחבורי על ס' נשים בפ"ו דנזיר בהלכה א' ד"ה כל האיסורין ע"ש שחסר שם בהדפוס השמטה אחת שכתבתי שמצאתי אח"כ בהדפוס הישן. ומיהו בדברי ר"א האי פירוש כדקאי קאי דהצירוף בנותן טעם הוא להיתר ודבר זה מבואר ובענין שהשיג הראב"ד שם על מ"ש הרמב"ם נפלה לפחות ממאתים הכל אסור בהנאה וכתב על זה אינו כן דדוקא בדבר שבמנין הוא דאמרו וכו' וכבר עמדו על זה דזה אינו השגה כלל וכלל דלא אמרו בע"ז אלא דהתנא לא קחשיב התם כ"א דבר שבמנין ואיסורי הנאה אבל זה ברור הוא שכל מה שאמרו חכמים בשיעורי איסור הנאה אם אין כאן כשיעור בהתערובות לבטלו ודאי הוא דהכל אסור בהנאה ודין דבר שבמנין אפי' באלף לא בטל הוא ודבר זה ביאר הרמב"ם במקומו לקמן שם בריש פ' ט"ז ואין להאריך: