קונם יין שאיני טועם עד שיגיע משתה. לאו באומר עד שיגיע קא מיבעיא ליה דאם אמר בפירוש עד שיגיע אין חילוק בין זמנו קבוע לשאינו קבוע אלא כדפרישית ולדיוקא קא מיבעיא ליה וגי' הרא"ש והר"ן ז"ל בהדיא כן קונם יין שאיני טעם עד שיהא משתה בני ופסק הרא"ש בפסקיו לחומרא הואיל ובעיא דלא איפשיטא היא וכן פסק הטור י"ד סי' ר"כ ומשמע דאם דחה משתה בנו לאחר מכאן אינו אסור עד שיגיע המשתה דלא קא מיבעיא ליה אלא על הזמן הראשון אם עד שיגיע הזמן או עד שיעבור המשתה הואיל וקבע לו זמן וכן נראה מדברי הרא"ש והטור להאי פירושא אבל הר"ן ז"ל בדף מ"ב גבי הא דקאמר שם מחלוקת דאמר עד הגשמים אבל אם אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר פירש הבעיא בדרך אחר וז"ל כלומר כי פליגי ת"ק ורשב"ג אי בעי עד שתרד ואי בעי כשהגיע דוקא דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם אפילו ת"ק מודה דעד זמן גשמים קאמר ולא מיתסר אלא עד שיגיע זמן רביעה שניה ומקשו הכא אמאי לא משמע ליה נמי לת"ק עד הגשם ירידה ממש כי היכי דמשמע ליה עד הגשמים ונראה בעיני דהיינו טעמא דמדינא עד שיגיע משמע דכי היכי דאמרינן דכל שאין זמנו קבוע כלומר שאין להמשכתו זמן קבוע לא מחית נפשיה לספיקא למיתסר ביה ומשום הכי אינו אסור אלא עד שיגיע הכי נמי כל שאין להתחלתו זמן קבוע שלפעמים מאחר הרבה כגשמים לא מחית נפשיה לספיקא ועד שיגיע זמן קאמר וראיה לדבר מדאבעיא לן בירושלמי קבע זמן למשתה בנו ואמר קונם יין עד שיהא משתה בני אי הוי כמי שזמנו קבוע או מאחר שיכול לדחותו ולעשותו לאחר זמן כמי שאין זמנו קבוע ובודאי דהכי איבעיא לן מי אמרינן דכיון דקבוע לו זמן לא מסיק אדעתיה שידחה אותו הלכך אסר נפשי' עד שיהא ממש וכל שדחה אותו לאחר מכאן אסור עד שיהא או דילמא דכיון שיודע היה שיכול לדחותו לא אחית נפשיה לספיקא הילכך אע"ג דאמר עד שיהא עד שיגיע זמן שקבע לו קאמר ולא עד שיהא ממש ומכאן אתה למד דכל שאין להתחלתו זמן קביע עד שיגיע זמנו קאמר הלכך גשמים שאין לירידתו זמן ידוע מדינא כי אמר עד הגשם עד שיגיע זמן קאמר ובהא אפי' רבנן מודו מיהו בעד הגשמים הוא דפליגי דכיון דסגי ליה למימר עד הגשם ואמר עד הגשמים ס"ל לרבנן דלטפויי קא אתי עכ"ל ולפי זה נקטינן לחומרא גם בכה"ג ואם דחה המשחה לאחר זמן אסור עד שיהא ממש ואין ללמוד מעד הגשם דלכ"ע עד שיגיע הזמן הוא דשאני הכא כיון שהוא קבע לו זמן איכא למימר לא מסיק אדעתי' שידחה אותו ועד שיהא ממש קאמר וכן כתב הוא ז"ל לעיל בדף ס"א כיון דלא איפשיט' נקטינן לחומרא וכן הש"ך תפס לב' הפירושים ולחומרא אלא דאכתי יש להסתפק לפי פירוש הר"ן באם אמר בהדיא עד שיגיע זמן משתה בני ודחה המשתה כיון דעיקר הספק לפי פירושו אם עד שיגיע הזמן שקבע או עד שיהא ממש ה"נ איכא לספוקי אם עד שיגיע זמן שקבע או עד שיגיע ממש או דילמא כיון שאמר עד שיגיע ודאי דעתו על הזמן שקבע הוא דאפשר בכה"ג אמרי' דמסיק אדעתיה שיכול לדחותו והלכך עד שיגיע זמן הקביעות קאמר: