השותפין לא על הדא איתאמר כו'. כדפרישית בפנים דדוקא להמדיר כופין אבל לא להמודר והה"ד דמצי לאוקמי להאי טעמא ארישא דמיירי שהדיר א' נכסיו על חבירו דכופין אותו ואפי' לראב"י דיכול הא לומר בתוך שלי כו' מטעמא שלא יכשל בהעמדת הרחיי' כו' אלא דמפשטא לישנא דמתני' דקתני היה א' מהן מודר מחבירו משמע דהוא אסר נכסי חבירו על עצמו ובכה"ג ס"ל להאי תלמודא דאין כופין כדפרישית. אבל גי' הראב"ד והרשב"א והר"ן ז"ל לא על הדא איתאמר' אלא על הדא כופין את הנודר שימכור את חלקו באומ' הנאתי עליך כו' ומשמע דקאי ארישא אלא דמחלק בין אסר נכסיו על חבירו ובין אסר נכסי חבירו על עצמו ולענין דינא חדא היא דדוקא להאוסר הוא דכופין לשיטת' דהאי תלמודא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מנדרים הלכה ה' והשיג עליו הראב"ד ז"ל וכל המפרשים דהרי משיטת הבבלי לא משמע הכי דמפרש למתני בנדרו מיירי ולא בהדירו וכן הקשה הרשב"א והר"ן ז"ל ע"ש. והכ"מ תירץ דהא דאוקמוה בגמרא בנדור מחבירו הנאה אבל במודר לא היינו כדי לדחות הא דבעי למיפשט דבהדירו נמי פליגי אבל לפום קושטא גמרא דידן סבר לה כירושלמי עכ"ל ולישנא דה"נ מסתברא דקאמר התם לא משמע הכי אבל העיקר דהרמב"ם ז"ל לא פסק כשיטתא דהבבלי בפרקין משום דאי בנדרו מוקמינן טעמ' דפלוגתייהו דראב"י ורבנן לאו משום ברירה הוא אלא משום קנסא הוא ואי בהדירו מוקמינן לא שייכא קנסא וטעמייהו משום ברירה ואין ברירה הוא כדכתב שם הר"ן והרא"ש ז"ל וע"ש והילכך לא קי"ל כהך שיטתא אלא כרבינא דבפרק שור שנגח את הפרה דף נ"א דאוקי פלוגתייהו ביש ברירה ואין ברירה ולפ"ז י"ל גם לשיטת הבבלי דהתם על המדיר קאי דכופין: