אינו חייב אלא על השני שנגע בראשון. ממה דפרישית בפנים נקטינן מהאי סוגיא דלדעת רבי יוחנן לעולם הוא חייב על ביאת מקדש על נגיעה שניה מן המת בין אם הנגיעה הראשונה ע"י אדם או ע"י כלים שהאדם הנוגע בהן חייב וכדמפרש רבי אבין מילתיה ולאפוקי אדם הנוגע באדם שנגע בכלים שנטמאו במת שאע"פ שזה נגע במי שטעון חיטוי כבר שלישי לנגיעה הוא. ולדעת רבי אילא אינו חייב אלא אדם באדם שנטמא במת אבל לא אדם בכלים שנטמאו במת וכדבעי לסיועי למילתיה ממתני' ודחי לה רבי יותנן לטומאות הפורשות מן המת לחוד קאי האי כללא. ונמצינו למדין לדעת רבי יוחנן דיש טומאות שחייב עליהן על ביאת מקדש אע"פ שאין הנזיר מגלח עליהן וזהו אדם באדם שנטמא במת ואדם בכלים שנטמאו במת שהרי אין הנזיר מגלח אא"כ נגע או האהיל בטומאת מת עצמו כדאמרינן הכא לעיל ובכלים תנינן במתני' בהדיא שאינו מגלח ואפ"ה בזה חייבין על ביאת מקדש שאלו דין תורה הן דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא ולאפוקי השלישי לנגיעה שאע"פ שהן אב הטומאה לענין תרומה וקדשים פטור על ביאת מקדש וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ה מט"מ מהלכה ג' עד הלכה ו' והבאתי דבריו לעיל במס' סוטה פ"ה הלכה ב' ועיין שם במראה ד"ה מספר אבות הטומאות. ובפ"ג מהלכות ביאת מקדש הלכה י"ד כתב וז"ל כללו של דבר כל הטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש ואפילו אחר שטבל עד שיעריב שמשו אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שאע"פ שהוא טמא טומאת שבעה ה"ז פטור על ביאת המקדש וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת או שנגע באדם שנגע בכלים הנוגעים במת אע"פ שהוא טמא ראשון לענין תרומה ולענין בשר קדשים ה"ז פטור על ביאת המקדש שהדברים האלו הלכה מפי הקבלה ואע"פ שהוא פטור מכין אותו מכת מרדות ע"כ. ומבואר הוא שדבריו המה לפי שיטת רבי יוחנן דהכא וכפי פירוש הסוגיא שבארתי והכ"מ פירש שם ריש הסוגיא לדעת רבי יוחנן כפי דברי הרמב"ם אלא במה שפירש דברי רבי אילא כפשטן שסובר אינו חייב אלא זה הנוגע במת עצמו קשה כמבואר כפנים וכן מה שפי' דלהדין תנייא קדמייא על רבי יוחנן קאי קשה דאין הלשון סובל כן לפי פירוש זה דהא דברי רבי יוחנן הם לחייב על השני בנגיעה לעולם ועוד דלפ"ז נצטרך לדחוק ולומר דרבי יוחנן גופיה דחי לסייעתא דיליה. ומה שצריכין אנו לעיין בדברי הרמב"ם הוא זה דהרי למה שכתב אבל המתטמא בטומאת נזיר וכו' משמע דאפילו אדם באדם שנטמא במת ואדם בכלים שנטמאו במת פטור שהרי אין הנזיר מגלח עליהן ועל זה סיים בדבריו וכן כלים וכו' לומר שאלו שאע"פ שהן שלישיי' לנגיעה וטמאין ראשון לענין תרומה וקדשים וכו' וזה לכאורה סתר דבריו במ"ש בפ"ה מט"מ שלעולם הראשון והשני לנגיעה חייבין על ביאת מקדש בין אדם בין כלים. וזה כוונת הראב"ד ז"ל שכתב שם עליו דבריו סותרין זה את זה ר"ל דבריו שבכאן עם דבריו שבהל' ט"מ ולענין מה שכתב אבל המתטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח כו' לבד קאי דמדבריו שבכאן משמע שאפילו השני לנגיעה פטור שאין הנזיר מגלח עליו. ודלא כמה שהבין הכ"מ לכוונת הראב"ד שם. וכך הם ממש דברי הראב"ד בפ"ה מט"מ שכתב שם ומקובלת בפיהם שאין חייבין על ביאת מקדש בטומאת מת אלא בטומאה שהנזיר מגלח עליה וכו' הלכך אפי' אדם באדם שהוא מפורש בתורה אינו חייב קרבן על ביאת מקדש ע"כ וע"ש בכ"מ שנראה מדבריו שחזר מפירושו שכתב בהל' ביאת מקדש לפרש האי דהכא ומ"מ לא העלה ארוכה לדברי הרמב"ם שאף אם נאמר דהרמב"ם פסק כרבי יוחנן דהכא דהאי כללא דמתני' לטומאות הפורשות קאי ולא לטומאות הנגיעה אכתי קשה על דברי עצמו שכתב שם האי כללא המתטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח וכו' וכ"כ בריש פ"ג מט"מ לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה והבאתי דבריו לעיל. ולענ"ד נראה לומר שהרמב"ם סמך עצמו על דבריו שכתב בפ"ז מנזירות הלכה ח' נגע באהל מת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה בג' וז' ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר אבל כל אדם שנטמ' בכלי טומאת שבעה וזה בג' וז' כמו שיתבאר בהלכות ט"מ. ר"ל שדין זה יוצא מן הכלל כל שהנזיר מגלח חייבין עליו על ביאת מקדש שהרי אדם הנוגע בכלי שנטמא במת דין תורה שחייבין עליו כמבואר בט"מ אבל נזיר לא והוא ז"ל מפרש דהא דקאמר בגמרא דף נ"ג הני כלים בני הזאה נינהו וכו' לענין נזיר לחודיה הוא דאמרו שאינו מגלח ואין צריך להזות בשביל טומאה כלים שנטמאו במת אבל כל אדם מזה עליהן. ולדבריו לא קשה כלל קושית רבינו חיים כהן בתוס' פרקין דף נ"ד ד"ה ומשני שהקשה לר"ת דס"ל בכלי מתכות הנזיר מגלח ומזה ושלח לו איזה בית אשר תבנו לי דהא אמרינן במנחות כל טומאה שהנזיר מגלח עליה הכהן מוזהר עליה ואין לך בית שאין בו שום כלי מתכות או שום מסמר שהיה באהל המת ולדעת הרמב"ם ז"ל לר"מ דלדידיה אין חילוק בין כלי מתכות לבין שאר הכלים שכל אדם מזה עליהן אבל הנזיר אינו מזה ואינו מגלח עליהן ועוד דבלאו הכי ל"ק שאין הכלי הנטמא במת מטמא באהל שכך כתב בפירוש בפ"ה מט"מ הלכה י"ג בגדים הנוגעין במת אע"פ שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בו טומאת שבעה אינן כמת לטמא באהל ובמשא כו'. וכבר שמענו שאין חילוק לדעתו בין בגדים לכלי מתכות כמ"ש שם הלכה ג'. וכן דעת הרמב"ן ז"ל בזה שהחרב שנגע במת אינו מטמא באהל והביאו התי"ט ע"ש דלדעת הרמב"ן במשא מיהת מטמא וכתב ג"כ שהנוגע בו א"צ הזייה ואין כן דעת הרמב"ם. ומ"ש הכ"מ על זה אבל הוא דבר תימא שיהא נזיר קל משאר בני האדם ע"כ ותמיה זו לאו אדברי הרמב"ם שייכא דהא במתני' בהדיא קאמר אינו מגלח על הכלים שנגעו במת ואינו מזה ומבואר הוא דשאר כל האדם מזה לכ"ע אם הוא בחבורין אפילו בשאר כלים ובכלי מתכות אפילו שלא בחבורין אלא דשאני נזיר דגזירת הכתוב הוא דכתיב ביה על כל נפש מת וגומר דוקא ומ"ש שם הכ"מ דגם דברי הרמב"ם מתפרשין בחבורין כמו דברי הראב"ד הרבה יש לתמוה ע"ז שהרי מבואר הוא דדברי הראב"ד אסוף דברי הרמב"ם קאי במה שכתב אבל כל אדם וכו' וע"ז השיג ואמר מה שאמרנו שהאדם מטמא בכלים הנוגעים במת לטומאת שבעה לא אמרו אלא בחבורין וכו' וזהו כדבריו בפ"ה מט"מ על דברי הרמב"ם שכתב שם מפי השמועה למדו שהחרב כמת וה"ה לשאר כלים וכו' והשיג הוא ז"ל וכתב אנו אין לנו אלא בחרב ובחבורין בשאר כלים וכל המקראות אינן אלא בחבורין וזהו כדעת ר"ת בתוס' שם וכן דעת הר"ש בפ"ק דאהלות אבל לדעת הרמב"ם אפי' שלא בחבורין. וכן הקשה הר"ש שם קושיית הראב"ד לדעת הר"י מסימפונט שסובר כדעת הרמב"ם בזה דכל הכלים הרי הן כמת אפילו שלא בחבורין דהא קרא וכבסתם בגדיכם כתיב אותן שהיו עליהן בשעה שנגעו בחרב ובחלל וג"כ בחיבורין מיירי ועוד דבגדיכם אכלי מתכות קאי דמיקרו נמי בגדים כדכתיב בבגדי כהונה אלה הבגדים וחשיב ציץ. ובענין קושיא זו אפשר לתרץ לדברי הרמב"ם דלמד מדרשת הספרי דמרבינן שאר כלים אפילו שלא בחבורים דהבי איתא התם בפ' מטות וכבסתם בגדיכם למה נאמר לפי שהוא אומר בחלל חרב בא הכתוב ולמד על החרב שיהא טמא ז' והנוגע בו טמא טומא' ז' הא למדנו לכלים ואדם כלים ואדם וכלים מנין ת"ל וכבסתם בגדיכם הא למדנו לכלים ואדם וכלים ע"כ ומפרש הוא ז"ל דאפי' שלא בחבורין קאמר דאי ללמד בחבורין דוקא הא כבר כתיב לעיל וכל בגד וגומר תתחטאו והיינו דדריש וכבסתם בגדיכם למה נאמר לפי שהוא אומר בחלל חרב וכו' כלומר וע"כ בחלל חרב לאו דוקא שהרי כתיב וכל בגד ואין לומר דהכל בחבורין למת קאמר א"כ בחלל חרב למה לי אלא ע"כ וכל בגד לרבות שאר כלים שנטמאו במת לטמא אדם אפי' שלא בחיבורין וא"כ וכבסתם בגדיכם נמ לרבות בגדים שנטמאו באדם שנגע בכלים שנטמאו במת אפילו שלא בחבורין. ודע שיש להר"ש בפ"ק דאהלות פי' אחר בסוגיא דהכא שמפרש לדברי רבי יוחנן שאינו חייב אלא על הראשון שיגע במת בלבד ואפילו אדם באדם פטור. ואינו חייב אלא על לשון נכנס הוא הנכנס הראשון. שני שנגע בראשון מה טעם וכו' כלומר מה טעם שני שנגע בראשון דלא זכו' וזהו דוחק נפלא וכן בהא דמפרש התם כל הסוגיא ובמילתיה דרבי אבין ע"ש ולא משמע הכי דהא קאמר לא בטומאת איש בכלים: