או בעצם אדם. לאו דוקא דהא בהאי קרא על פני השדה כתיב ודרשו מכאן לטומאת אהל ועצם כשעורה אינו מטמא באהל אלא אקרא דלקמיה קסמיך דכתיב וכל הנוגע בעצם וגומר ומהכא דריש לעצם כשעורה. ומכאן ראיה למה שכתב הרמב"ם בפרק ג' מטומאת מת הלכה ג' טומאת רובע עצמות באהל וטומאת רביעית דם וטומאת אבר שאין עליו בשר כראוי יראה לי שכולן טומאתן אינן דין תורה שהרי אין הנזיר מגלח עליהן ואינו חייב עליהן על ביאת מקדש וכל טמא בטומאה של תורה חייב על ביאת המקדש לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה ע"כ. דקרא דעל כל נפשות מת דדרשו מיניה לרביעית דם ס"ל דאסמכתא בעלמא הוא כדכתב הכ"מ שם והראב"ד הק' עליו שהרי אבר שאין עליו בשר כראוי היינו עצם כשעורה והנזיר מגלח על מגעו ומשאו והכ"מ תירץ שכבר ימצא אבר שאין עליו בשר כראוי שלא יהא בו עצם כשעורה כגון שהוא מנפל קטן. ומהכא בהדיא שמעינן כדברי הרמב"ם דהא בנתיים שנחלקו ע"כ בשאין בו עצם כשעורה מיירי ופסק כר' יוחנן להקל: