מכת מרדות חובטין אותו עד שיקבל או עד שתצא נפשו. כך הם דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' חמץ ומצה הלכה י"ב שכתב ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו ומביאו הר"ן בפ"ד דכתובות גבי המוציא שם רע ולא בעל וכן מביא שם בשם יש אומר כן והם דברי הערוך כמ"ש הריב"ש בתשובה סימן צ' והר"ן שם כתב דלא. נראה לו כן דלפ"ז יש חומר בד"ס מבדברי תורה אלא כר"ם הלוי שם שמכין אותו באומד ולהקל ממלקות של תורה. והרמב"ם נראה דסמיך אהאי תלמודא אלא דיש לדחות דהכא בעבירה נמשכת מיירי כדמשמע לישנא דקאמר עד שיקבל או עד שתצא נפשו ובהא כ"ע מודים כדכתב הר"ן שם. וממה שהביא הריב"ש שם בשם התו' הוי קשה לדברי הרמב"ם דמוכרח מסוגיא הבבלי דמכת מרדות נמי במספר ארבעים הן כדאמר בפ"ק דקידושין דף כ"ח הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי ממזר סופג את הארבעים וזה אינו אלא מלקות מדרבנן ואמרו בו סופג את הארבעים וע"ש כדברי התו' שכתבו סופג את הארבעים כדין עובר בלאו ולכאורה משמע כעובר לאו גמור הוא ואינו מוכרח ובעיקר קושית הר"ן י"ל דהא מצינו בהרבה מקומות שהחמירו חכמים בדברי סופרים יותר מבדברי תורה כדאמרינן ריש ברכות גבי ר' טרפון והטה כו' וכן בפרק הנחנקין גבי זקן ממרא ובהאי תלמודא חשיב התם למקומות שהחמירו חכמים בד"ס ע"ש: