משקין בית השלחין למאי שפירשתי בפנים דטעמא דכל כי האי גוונא שרו רבנן לעשות במועד משום דאתיא מהך דרשא דמייתי בבבלי פרק אין דורשין ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת וכו' וכמו שמביאין התוס' ריש מכלתין וזהו כתניא אידך דמייתי התם בדף י"ח דאלו לשאר דרשות דמייתי שם לעיל הוה משמע דעשיית מלאכה אסורה מן התורה במועד אלא דלדרשא דהך תניא אידך משמע בהדיא דאף מלאכה אסורה במועד אינה אלא מדרבנן כדהחליטו התוס' באין דורשין שם ובהדיא קאמר הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים וכו' איזו מלאכה אסורה. וכך הוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בריש פ"ב מהל' יו"ט והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים וכו'. והביא ר"ת בתוס' שם ראיה מהאי דאמר הכא לקמן בפ"ב בהל' ג' כלום אסרו מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה ואינון אכלין ושתין ופחזין אבל הרמב"ן ז"ל הביאו הה"מ והר"ן ז"ל הטיל פשרה ואמר שכל מלאכה שאינה לצורך המועד ואינה דבר האבד אסורה מן התורה ושהוא לצורך המועד מותרת בין במלאכת אומן בין במלאכת הדיוט אעפ"י שאינו צורך דבר האבד וכן כל שהוא דבר האבד מותרת ואעפ"י שאינו צורך המועד ואע"ג דאית ביה טירחא יתירתא וחכמים מדבריהם אסרו קצת מלאכות אלו ועל זה אמרו בירושלמי שהיה ראוי להתיר במלאכות אלו כדי שלא יהו מתבטלין ויתעסקו בהן שהבטלה מביאה לידי פחיזות ועיקר חולו של מועד ודאי דבר תורה הוא עכ"ל ולכאורה היה נראה להביא קצת ראיה לדברי הרמב"ן ז"ל מדקאמר לקמן בהלכה זו מה בין שביעית מה בין מועד וכו' מועד על ידי שהוא אסור במלאכה לא התירו אלא דבר שהוא אבד וכו' משמע שע"י שראו חכמים שיש איסור במלאכה במועד דבר תורה לפיכך לא התירו אלא דבר אבד ודבר שאינו אבד נשאר באיסורו מן התורה מיהו יש לדחות דאיכא למימר דהאי סוגיא אזלא כהאי מ"ד דאין דורשין שם דאיסור מלאכה במועד מן התורה הוא וכדקאמר התם לר' יוחנן ור"ל מכלל דתרוויהו ס"ל דחש"מ אסור בעשיית מלאכה והיינו מן התורה לפי הדרשות דדרשו התם אבל להך תניא אידך שאמרנו אינה אלא מדבריהם כמוזכר. ומיהו קצת קשה דהא איצטריך האי קרא ששת ימים תאכל מצות וגו' למילף דמצה רשות מלבד לילה הראשון כדדריש בפ' ע"פ בדף כ' מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות וכו' והתיו"ט כתב בכאן דתרתי שמעינן מהך קרא ואין זה מדוקדק דלא מצינו כה"ג אלא היכא דדרשינן מיתורא דקרא אמרי' בהרבה מקומות תרתי ש"מ אבל הכא דרשינן מהמדה דבר שיצא מן הכלל וכו' כדקאמר בע"פ שם מ"ט הוי דבר שהיה בכלל וכו' וזה לא שייך אלא לענין מצה דכתיב במקום אחר שבעת ימים תאכל מצות ובהאי קרא יצא מן הכלל ודרשינן מה שביעי רשות וכו' אבל לענין איסור מלאכה מי כתיב שבעת ימים לא תעשה מלאכה דהא דכתיב את חג המצות תשמור שבעת ימים לא כתיב בהדיא על איסור מלאכה. כי היכי דנימא ביה יצא מן הכלל וכן הרא"ש ז"ל הקשה על הך דרשה אלא דנראה דתליא בפלוגתא דהני תנאי דפ' אין דורשין דלמ"ד דאיסור מלאכה במועד מן התורה איהו הוא דדריש להך קרא ששת ימים וג' ללמוד על המצה שהיא רשות בשבעת הימים ולתניא אידך דדריש מהאי קרא ששת ימים ללמדך שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים בענין איסור מלאכה במועד איהו לא דריש להך דמצה רשות אלא דס"ל דבאמת כל שבעה חובה כדאשכחן בהדיא בהאי תלמודא בפ"ב דסוכה בהלכה מי שלא אכל בי"ט ראשון דאיכא מ"ד דס"ל דמצה כל שבעה חובה היא וע"ש. ומיהו לדינא ההכרע לענין מצה כהך תניא כוותיה דרבא בע"פ שם דלילה הראשון בלבד חובה היא ולענין איסור מלאכה במועד ההכרע כהך תניא אידך דלא מסרן הכתוב אלא לחכמים ואע"ג דרב אשי קאמר לקמן התם בריש פ"ב לא מיבעיא קאמר וכו' אלא אפי' במועד דאיסור מלאכה מדאורייתא וכו' כבר כתבו התוס' דכל מקום דאשכחן כיוצא בזה אינו אלא משום דסמך אסמכוהו אקרא אבל באמת אינה אלא מדבריהם וכדעת ר"ת ודעת הרמב"ם ז"ל ומכח הקושיא דהיכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור ומקצתו מותר אם לא מה שהתירה התורה בפירוש כהך דאוכל נפש:
ובשביעית דעת רש"י ז"ל דבשביעית בין בית השלחין ובין בית הבעל שרי אבל אינו כן דעת הרמב"ם אלא אף בשביעית בית השלחין התירו ולא בית הבעל כדכתב בפ"א מהל' שמיטה מלבד בדבר שהוא טריח דאסור במועד ובשביעית התירו כדכתב שם ונלמד ממה שאמרו בכאן בהלכה זו. והתיו"ט הביא לזה ולהך דלא מסתבר לעשות ז' ימים האחרונים הביא בפשיטות ולפרש בניחותא ואינו כן אלא דרך בעיא היא ומסיק דפלוגתא דתנאי היא וכאן היא חסר ובשביעית מייתי לה כולה כדפרישית בגמ' בפנים: