מגילה נקראת. אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. בש"ס דילן אינו מבואר מי ומי קורא להן אם אחד מבני הכפרים ואם אחד מבני העיר קורא לפניהם. ורש"י ז"ל פי' במתני תנא שהכפרים נתנו להם חכמים רשות להקדים וכו' שהכפרים מתכנסין לעיירות למשפט לפי שב"ד יושבין בעיירות בב' וה' כתקנת עזרא והכפרים אינן בקיאים לקרות וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר ולא הטריחוה חכמים להתאחד ולבא ביום י"ד וקשיא לפירושו ממה דגרסינן הכא לקמן בפ"ב בהלכה בן עיר שהלך לכרך וכו' בן כרך מהו שיוציא את בן העיר ידי חובתו ייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אין מוציא את הרבים ידי חובתן וא"כ האיך בן העיר מוציא בני הכפרים ביום שלהן הרי אינו מחויב בדבר ביום הזה וכן כתבו התוס' בפרק קמא דיבמות דף י"ד גבי הא דמקשה ר"ל לר' יוחנן תנן התם מגילה נקראת בי"א וכו' איקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות וכו' אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו כגון שני בתי דינין בעיר אחת הללו מורין כדברי ב"ש וכו' אבל שתי ב"ד בשתי עיירות לית לן בה א"ל רבא והא ב"ש וב"ה כשתי ב"ד בעיר א' ואכתי קשיא לר' יותנן דאמר התם לעיל עשו ב"ש כדבריהם אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב"ד בעיר אחת פלג מורין כדברי ב"ש וכו' אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לית לן בה וציינו התוס' בתירוצא דאביי וכתבו וא"ת מה תירץ ממגילה דבעיר אחת היו קורין לבני העיר בי"ד ולבני כפרים היו מקדימין ליום הכניסה ואומר הרב ר' חיים דבני כפרים היו קורין בעירם כדמוכח בירושלמי והשתא הוו שתי בתי דינים בב' עיירות דבכה"ג לא שייך לא תתגודדו אפילו לאביי והא דקרי ליה יום הכניסה לפי שבעירם היו מתאספין לבא לבה"כ בב' וה' לקרות בתורה וכן נראה דאמר בירושלמי דבן עיר אינו מוציא בן כרך דכל שאינו מחויב בדבר אין מוציא אחרים ידי חובתן וכיון שבני הכפרים היו בקיאין לקרות ודאי היו קורין בעירם. וכן דעת הר"ן ז"ל בענין שאחד מבני הכפרים היה צריך לקרות לכולן ולא אחד מבני העיר לפי שאינו מחוייב בדבר אלא שדעתו בענין פי' יום הכניסה לא כדעת התוס' אלא שכתב במתני' שמתכנסין בעיירות לקרות בתורה וכו' כמו שרמזתי מקצת דבריו בפנים ובענין לא תתגודדו כתב דהוו להו כשני ב"ד בשתי עיירות שהרי בני הכפרים מצויינין לעצמן ודעתן לחזור ואחד מהן הוא שמוציאן וכו' וכדלעיל. ודעת הרמב"ם ז"ל בזה נראה בהדיא שדעתו כדעת התוס' בפירוש יום הכניסה שמתקבצין בבתי כנסיות שלהם לקרות בתורה בב' וה' כדמשמע מדבריו בפ"א מהל' מגילה בהל' ז' וכן בהלכה ח' כפר שמקדימין וקורין ביום הכניסה בזמן שאין נכנסין בו וכו' ע"ש. וכן משמע להדיא מהאי ש"ס דס"ל ג"כ לפרש יום הכניסה היינו שמתכנסין בב"כ שלהם לקרות בתורה בב' וה' מדקאמר לקמן כפר שאין בו עשרה וכו' ונעשה כעיר וע"ש בהלכה ג' ד"ה תני כפר וכו' ויתבאר לך וזהו ג"כ לפי שיטת הרמב"ם בענין לא תתגודדו שנראה דפסק כאביי דלעיל שכך כתב בהלכות ע"ז בפרק י"ב בהלכה י"ד ובכלל אזהרה זו שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר וכו' שדבר זה גורם למחלוקת גדולה שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות. ולפי גירסא זו זהו ממש כדברי אביי וא"כ ע"כ כאן במגלה צ"ל שהבני כפרים בעירם היו קורין ומ"ש הר"ן בזה דוחק הוא. ובענין דפסק דלא כרבא בלא תתגודדו יתבאר לקמן. והנה לרש"י האי דלא תתגודדו לא קשיא דנאמר דבשיטת רבא דיבמות ס"ל אלא דהא קשיא מהא דהכא דקאמר בהדיא לקמן שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא לאחרים והיה אפשר לומר ולתרץ קושיא זו לשיטת רש"י ול"ק משיטתא דהאי תלמודא מדלקמן בפ"ב דיש לן סייעתא גדולה משיטת גמרא דילן דבכה"ג לא מיקרי שאינו מחויב בדבר הואיל ובר חיובא ביומיה הוא וכדמוכח מההיא דאמרינן בברכות פרק שלשה שאכלו דף מ"ח א"ר יוחנן לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן והקשו שם בתוס' והרי כזית אינו חייב אלא מדרבנן והיכי אתי מדרבנן ופטר מדאורייתא וכו' עד שהעלו לבסוף לחלק דקטן שאינו בר חיובא כלל דאורייתא אפילו אכל כדי שביעה הלכך אינו מחויב בדבר קרינן ביה ולכך לא מפיק ליה אי אכל גדול שהוא בר חיובא מן התורה כי אכל כדי שביעה אבל גדול מחויב בדבר קרינן ביה אפילו לא אכיל כלל כדאמרינן בר"ה וכו' והיינו טעמא דכל ישראל ערבין זה בזה וכו' ע"ש ולפי סוגית הירושלמי דברכות בארתי שמה דלא ס"ל כסברת התוס' בזה ולא צריכין כלל לחלק כן משום דבהדיא מבואר שם דס"ל להאי תלמודא דכזית מדאורייתא הוא וכפי שיטת הסוברים כן והשתא לפי שיטתא דהש"ס דילן דמוכרחין אנו לחלק בין שאינו מחויב בדבר כלל ובין דבר חיובא הוא אלא דהשתא לאו בר חיובא דאפ"ה מיקרי בר חיובא וכסברת התוס' וזהו במידי דאורייתא וא"כ אף אנן נימא הכא כן במידי דרבנן דמאי שנא וזה הבן עיר דביומיה בר חיובא הוא אפשר נמי שיכול להוציא לבני הכפרים ואע"ג דלאו יומיה הוא מ"מ מחויב בדבר קרינן ביה וניחא לדעת רש"י ומזה הוה קשה על שיטת ר' חיים בתוס' יבמות ועל דעת הר"ן ואין לתרץ ולומר דשאני התם דכי אכיל כדי שביעה הוי השתא בר חיובא ובידן הוא אבל הכא בהאי יומא לאו בר חיובא הוא דהא ליתא חדא דאם התם דמידי דאורייתא הוי בר חיובא מטעמא דכי אכיל כדי שביעה וכו' א"כ במידי דרבנן כי הכא נימא דמיקרי בר חיובא משום דמיהת בר חיובא ביומיה הוא ועוד דאף דיש לפקפק בזה מ"מ הא קשיא דזיל בתר טעמא וכתבו התוס' משום שכל ישראל ערבין זה בזה א"כ כי נחתינן להאי טעמא מסתברא דבכל מקום דשייך ערבות גבי גברא דבר חיובא יכול הוא להוציא אחרים אע"ג דהאי יומא לאו בר חיובא הוא ולא ממעטינן אלא א"כ לאו בר חיובא הוא כלל ודמיא ממש הא להא דכתבו התוס' שם וגדול אפילו לא אכיל כלל מחויב בדבר קרינן ביה. ועיין עוד מזה לקמן בפ"ב ד"ה ייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר מוציא את הרבים י"ח ומפני שעיקר דבר זה תלוי בשיטות המתחלקות והרבה והרבה דינים מסתעפים מזה וענין ביאור הסוגיות דהכא ודהתם בברכות לא רציתי להאריך במקום אחד ביותר והמעיין בחיבורי על סדר זרעים שם ובמקומות המצויינים אם צמאה נפשו וחשקה בתורה יכול לעמוד עליהם. ובענין לא תתגודדו יתבאר עוד לקמן בהלכה בן עיר שהלך לכרך בד"ה אמר ר' יוסי אוף כאן וכו'. ובישוב דברי הרמב"ם בזה בס"ד: