חמי היך תנינן וכו'. במתני' פירשתי על דרך הרמב"ם ז"ל בחיבורו פרק ד' מהל' עדות הל' א' שחזר בו מפירושו במשנה ובלי ספק שאחר שראה סוגיא דהאי תלמודא חזר בו. ופירשתי בפנים לדברי ר' ירמיה שרצה לפרש בענין אחר ור' יוסי הוא דהשיב לו לפי המסקנא לדינא וזהו לפי הנראה דמהדר ליה ר' יוסי תנינן וכו' משמע שחידש לו איזה דבר. ומצינו לפרש דגם דעת ר' ירמיה הכי הוה ואמר לו ר' יוסי דכן הוא האמת דמה דתנינן במתני' ואם לאו הרי אלו שתי עדיות שלשה שלשה לא הוי בכלל זה אלא שאם המתרה באמצע רואה לאלו ולאלו היא מצרפו והוי עדות אחת וכמ"ש התוס' דף ו' ע"ב הוא והן נהרגין וקשה למשי"ח על הי"מ שם דאדרבה לא מית קמא המתני' אלא בשאין רואין המתרה וכן איו המתרה רואה אותן דאי לאו הכי הוא מצרפן וכדברי הרמב"ם שם ולא צירף אותן המתרה וכו' ע"ש:
תנינן הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין וכו'. לכאורה קשה מאי קמ"ל בהא והנראה דדינא קמ"ל ובדוקא קאמר דהכא הוא דתנינן דהוא והן נהרגין והשניה פטורה היא אף לכשהוזמה מטעמא דהרגו איו נהרגין מה שאין כן בכל הדינין דסנהדרין הן לענין ממון הן לענין מלקות דלא אמרי' בהו כאשר זמם ולא כאשר עשה וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפ' כ' מהל' עדות הל' ב' וכתב דכאשר זמם ולא כאשר עשה דוקא בדיני נפשות הוא ולא במלקות ולא בממון וכבר נלאו כל המפרשים ז"ל לחקור אחר מקור מוצא דין זה. והתיו"ט כתב על דברי הכ"מ במ"ש שם כל המטעמים לא ינעמו לחיך עד שנביא ראיה לדבריו מדברי חכמינו ז"ל שהם קבלו או דרשו כן וכו'. ומכאן הוא דלמד לומר כן כפי הנראה דפירש להא דאמרו תנינן הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין בדוקא הוא דאי לאו הכי מאי קמ"ל: