העוקר שתלים מתוך שלו. בשתלים שיש בהן פירות מיירי כך פי' הרמב"ם במשנה וכ"כ בחבורו בפ"ו ממעשר בהלכה ג' ולפ"ז אתי שפיר מה דמסיק הש"ס דמתני' דברי הכל היא והא קמ"ל דאע"פ שיש בהן פירות לא דמייא לחטין לפי שאינן גמר מלאכה כדפרישית בפנים:
לקט לשלוח לחבירו פטור. היינו שקנה בתלוש ואפ"ה פטור דאין המקח קורע הואיל ולצורך חבירו הוא דקנה כ"כ הרמב"ם בפירושו שקנה תלוש וכן בחבורו בפ"ג בה"ב וההכרח לפי' זה בארתי בפנים. ולפי' הר"ש שלקט בשתלין איירי וכן נמשך הר"ב אחריו קשה דמאי איריא לשלוח לחבירו הא אפי' עקרן לצורך עצמו וכדי לנטען במקום אחר קתני רישא דפטור אבל אם האי לקט פירושו שלקט הפירות בתלוש וקנה לצורך חבירו טובא קמ"ל דאף דהמקח קובע בתלוש היינו דווקא אם הוא לעצמו אבל לשלוח לחבירו אין הלוקח הזה קובע שלא יאכל ממנו זה עראי וכיון שכן לא נקבעו כלל ויש לו ג"כ לאכול מהן עראי וכך נראה מדברי הרמב"ם בפ"ג שם. והתוי"ט העתיק כאן לשון הש"ס דהסוגיא וכל מה שביאר והאריך בזה ללא צורך ולא לפי הדין הוא דמ"ש דהני תרי אוקימתות איכא בינייהו וכו'. דעתו דהאי דקאמר דר' יהודה הוא לר' יהודה דפרק דלעיל משנה ב' דלא מחייב אלא בכלכלה וכו' הך דכלכלה בלאו הכי לא שייכא כלל וכלל להא דהכא דהתם טעמא דדוקא כשליקט בכלכלה משמרה הוא לחבירו ומקפיד על כך והוי לה ככלכלה דשבת כדמפרש הש"ם התם אליבא דר' יהודה והשתא למאי שרצה לפרש דהך דר' חייא בשם ר' יוחנן אוקימתא אחריתא הוא ואדלעיל קאי אדר' מנא דמוקי להא דקתני לקח במחובר לקרקע פטור כר"מ כדאיתא ואיהו מוקי כר' יהודה דפרק דלעיל מאי שייך זה להא דלקח במחובר לקרקע והוא סיבב הדבר להא דלקט לשלוח לחבירו ואין זה במשמע אף למי שלא ראה התוספתא ופשיטא מי שרואה בתוספתא מאליו יבין דהא דר' חייא בשם ר' יוחנן ענין בפני עצמו ואדברי ר"א בן עזריה לחוד קאי ולא שייך כלל להא דלעיל וכדפרישית בפנים. גם בענין שכתב בההיא דר"מ וציין בפ"ב משנה ה' לאו אהאי ר"מ קאמרינן הכא בענין המקח דהתם בפירות שנגמר מלאכתן מיירי והמקח קובע לדברי הכל ולא פליגי ר"מ ור' יהודה שם כ"א לענין אוכל אחת אחת בלוקט המוכר ונותן לו ור"מ דאמרינן הכא בפירות שלא נגמר מלאכתן הוא והיינו ר"מ דסוף פ"ב וכבר כתבתי בסוף פ"ב בענין שרצה התוי"ט לדמות אליבא דר' יהודה לדינא האי דסוף פ"ב עם הדין דמשנה ה' בפ"ב וע"ש ובמקומות המצוינין שם ותמצא כדברי. סוף דבר לא נאריך בזה ולא במה שסיים בענין דסתם הכא אליבא דר' יהודה וכו' וא"צ כלל לזה נשאר עלינו לבאר כאן לדעת הרמב"ם דלמאי דהש"ס מוקי הכא לסתמא דמתני' כר"מ דסוף פ"ב כדמדייק הא בתלוש חייב וכו' וא"כ מ"ט פסק דאין המקח טובל בדבר שלא נגמר מלאכתו כדכתב בריש פ"ג ובכמה מקומות והנראה דלא סמיך הוא ז"ל אהא דהכא אלא הואיל וחזינן למסקנת הש"ס דילן דסוף פ"ד דביצה דאין המקח טובל בדבר שלא נגמר מלאכתו כדקאמר התם כי אתא רבין אמר ר' יותנן אחד מקח וכו' והבאתי לעיל בכמה מקומות ולא סמכינן אהא דיוקא דהאי ש"ס אלא דהתנא היא גופה קמ"ל דאין המקח קובע במחובר לקרקע ובנגמר מלאכתו איירי וכההיא דלעיל בפ"ב בהלכה ה' בעשרים תאנים אלו וכו' והתם איידי דרישא קתיי לה והכא עיקר וזהו הנכון לדעת הרמב"ם ולמסקנא דדינא כמבואר:
לזרע חייב. דוקא לזרע וכדאמר ר' מנא בגמרא לא שנו אלא לזרע הא לוכל פטור כ"פ הרמב"ם בפ"ו ממעשר בה"ג בעוקר לפת וצנונות ושתלם במקום אחר אם נתכוין להוסיף בגופן מותר ואם שתלן כדי שיתקשו ויקח הזרע שלהן אסור מפני שהוא כזורע חטים או שעורים של טבל. הא דנקט לשון מותר ואסור משום דלעיל כתב אין זורעין את הטבל ואפי' בפירות שלא נגמרה מלאכתן אסור לזרוע מהן עד שיעשר וכו' הלכך מסיים ג"כ בלשון הזה והיינו הך כלישנא דמתני' דבמקום שאסור לזרוע משום טבל חייב לעשר קודם שיזרע ובמקום שמותר פטור מלעשר קודם הזרע ומיהו בעיקר הדין דפסק כר' מנא לכאורה קשה דהא ר' יוחנן פליג וקאמר לא שנייה בין לוכל נמי חייב מפני שהוא גורנן ונראה דסמך הוא ז"ל אסתמא דמתני' ואסתמא דתוספתא שהבאתי בפנים בריש הסוגיא דקתני לזרע ואע"ג דבתוספתא גבי שתלים תני לה בהא פסק כסתם מתני' דריש פרקין וכמבואר הטעם לעיל שם משום שלא אסף מהן הפירות לא הוי כזורע טבל אבל לפת וצנונית דהן עצמן הפירות אם נתכוין להוסיף בגופן דהיינו לאכול הוא דמותר דלא נתכוין משום הזרע ואינו כזורע טבל וכשנתכוין לזרע אסור ומשום זה סמיך אפיסקיה דר' מנא ועוד דר' מנא בתראה הוא בהאי תלמודא וכבר זכרתי זה בכמה מקומות דבכל מקום דלא פליגי רבים עליה דר' מנא פסק הרמב"ם כוותי':
בצלים שהשרישו בעליה טהרו מלטמא. כתב הר"ש כדאמר בירושלמי דרבתה התורה בטהרת זרעים על כל זרע וגו' אבל לשאר מילי כתלושים דמי ובחזקתן למעשר ולשביעית ואחריו נמשך הר"ב אבל דעת הרמב"ם אינו כן שכתב בפ"א מהלכ' מעשר בהלכה י"א בצלים שהשרישו זה בצד זה אפי' השרישו בקרקע עליה פטורין מן המעשורות. והכ"מ ציין שם להמתני' וסיים אלא שאין כתוב שה זה בצד זה. ומשום זה לא אתינן לדייק דלישנא דהתוספתא הוא דנקט והוא שהובאה בהסוגיא השרישו בקופה וכו'. השרישו בעלי' וכו'. וגריס בתוספתא השרישו זה בזה וכו' וכמו שבארתי כאן בפנים. דהוי כהאי דאגודה דפ"ק דכלאים מיהו בעיקרא דדינא צריך ביאור מ"ט פסק נגד התוספתא במה שמבואר בהדיא דאפי' השרישו בחזקתן למעשר ולשביעית ובמתני' לא הוזכר כלום מדין מעשרות ועוד בהש"ס מסיק הכי דשאני מעשרות מטומאה כדקאמר ר' יוסי בשם ר' אילא בהסוגיא. ולא ראיתי למי שהרגיש בזה ועיין לקמן בהסוגיא ד"ה התורה ריבתה בטהרת זרעים ושם תמצא ביאור לדבריו ובענין מקור הדין מהיכן למד הרמב"ם לומר כן ומענין דינים השייכים לזה והנזכרים בהסוגיא: