הכובש השולק המולח. כובש ומולת חדא הוא כדפרישית דכובש במי מלח חייב מטעמא דהמלח קובע והמולח אפי' בשדה חייב וכ"כ הרמב"ם בפ"ה ממעשר בהי"ד אחד המבשל וא' השולק ואחד הכובש קובע למעשר ובהי"ח כתב המולח פירות בשדה נקבעו. ודעת הראב"ד בהשגה פ"ג בהלכה ג' לפרש הכובש בחומץ ודקדק על הרמב"ם שלא מנה גם לכובש בחומץ והמשנה מנאן שנים. ואפשר לא היה בנסחת המשנה לפניו המולח בשדה ומשמע לו דתרתי נינהו אבל לפי נוסחא דהכא וכך הוא במשנה הנדפסת בהגמרא המולח בשדה הא קמ"ל דאף בשדה קובע המלח אם מלח הרבה ביחד ולאפוקי המטבל בשדה כדתני לקמן וכן הש"ס לא מנה אלא ששה דברים בלבד והשולק דהמתני' משמע דבציר הוא ממבושל וכך הם דברי הרמב"ם דלעיל אחד המבשל ואחד השולק א"כ שולק פחות הוא מהמבשל וכך משמע ממסקנת הש"ס דלא בעינן עד שישלק כל צרכו וכבר כתבתי בחבורי ריש פ"ו דנדרים מזה והבאתי בשם הרשב"א ז"ל שכתב דודאי שלוק משמע הכין ומשמע הכין ולפיכך לפעמים מצינו דשלוק הוא יותר מבישול כדמשמע בפ' כל הבשר דף קי"א גבי הכבד אוסרת וכו' ומשמע נמי דלפעמים פחות הוא ממבושל כדמצינו בנדרים שם דהנודר מן המבושל מותר בשלוק שכך הוא לשון בני אדם כל שהוא מבושל הרבה מבושל קרו ליה ושאינו מבושל כל צרכו שלוק קרו ליה וכן משמע מהכא לעיל פ"י דתרומות בהלכה ע' דקאמר לית כאן נכבשין אלא נשלקין דכבוש כרותח הוא אלמא דשלוק בציר ממבושל ובזה מתיישב קושיית הר"ש בתרומות שם והביא התוי"ט כאן וכתב וצריך לי עיון ועיין לעיל בתרומות שם ד"ה לית כאן נכבשין. וסיים הרמב"ם בפ"ה הנזכר אבל המעשן את הפירות עד שהכשירן ה"ז ספק וכתב הכ"מ בשם הר"י קורקס ז"ל דנלמד מהבעי' דפ' הפועלים פועל מהו שיהבהב באור ואוכל דמהבהב היינו מעשן והוא ז"ל כתב ע"ז ול"נ דאין משם ראיה עכ"ל והאמת דלא משם הוא נלמד אלא מהאי תלמודא ריש פ' הנודר מן המבושל דגריס שם מעושן מהו שיהא בו משום בישולי גוים מהו שיהא בו משום תבשילי שבת מהו שיהא בו משום בשר בחלב מהו שיטבל למעשרות וכו' וכל הני בעיות לא איפשיטו ולפיכך כתב הרמב"ם כאן ה"ז ספק ובבישולי שבת ובב"ח פטור הוא ובישולי נכרים פסק בפ' י"ז ממ"א דמותר וכתבתי שם הטעם משום דבישולי נכרים מדרבנן הוא ואע"ג דקביעות בישול למעשר ג"כ מדרבנן הוא מ"מ עיקר דין המעשר מן התורה הוא אבל לבישולי עכו"ם לא מצינו עיקר מן התורה כ"א אסמכתא בעלמא: