מצא קציצות בדרך אפי' בצד שדה קציצות. ובריש אלו מציאות בבבלי מעתיק קציעות והיינו הך כדפרישית וכדפירש"י ז"ל שם וכך נראה מדברי הרמב"ם בחבורו בפ"ג בהלכה כ"א דמעתיק קציצות כנסחת המשניות וכתב אפי' בצד שדה קציצות הרי אלו פטורין מן המעשר. ואפי' בצד שדה וכו' זהו כנסחא דהכא ומשמע דבקציעות איירינן דשוטחין אותן בהשדה. ומשמע מדבריו דהרבותא נמי לענין פיטור מן המעשר הוא וכדפרי' בפנים בלשון הב' ועוד יש לומר דהרבותא לענין מעשר כך הוא דבתוספתא בפ"ב תני מצא קציצות לא יהא קוצץ והולך בהן לפי שנחשדו רוב אדם עליהם. והשתא אשמועינן רבותא להתנא דמתני' דאפי' בצד שדה קציעות ויחשדו רוב אדם עליהן אעפ"כ פטורין מן המעשר ולאפוקי מתנא דהתוספתא וטעמא מפני שלא נגמר מלאכתן:
והחרובין עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהן לבהמה ופטור וכו'. כתב הר"ש דאוכלין על המוקצה בין במקומן בין בשלא במקומן אפי' לרב כדפרשינן לעיל אבל לעולם לאו דוקא לבהמה וה"ה לאדם והא דנקט לבהמה כדמפרש בירושלמי לפי שאין דרך ת"ח לאכול בשוק. ועל שהוא מחזיר את המותר כתב דכל היכא דמותרו חוזר לא נטבל כדאמרי' בסוף פ' המביא עכ"ל. וכבר עמדתי על כל דבריו לעיל בפ"ק בה"ו וע"ש בד"ה תני משיעמיד ערימה בראש גגו ותמצא מבואר כל הצורך לדעת הרמב"ם ז"ל בפירוש הדינים של מאכיל לבהמה ושל מחזיר את המותר בכל מקום ששנינו מענין דינים הללו. וכפי אשר מוכח מהמסקנת הש"ס דהתם ודהכא ותבין מכלל הדברים בדין החרובין שיאמר ונשנה כאן דעל כרחך בחרובין שנגמר מלאכתן בשדה מיירי ודוקא לבהמה הוא דמאכיל ואכילת עראי בדוקא וטעמא דקאמר מפני שמחזיר את המותר כדי שיהא ניכר שעראי הוא מאכיל אבל לאדם לא מהני מחזיר את המותר לשיהא נקרא אכילת עראי ומה דאיתמר בסוף פ' המביא דמחזיר את המותר מהני אף לענין אכילת אדם שלא יהא נקבע למעשר היינו אליבא דר"א דלקמן פ"ד הוא דאיתמר בדוקא. וכן להא דגריס בפ"ק דשבת דף י"א ע"ב מפני שהוא מחזיר את המותר לענין שתיית אדם ג"כ אליבא דר"א דוקא הא וחכמים דמשנה ד' דפ"ד שותין על הגת וכו' היינו ר"א דמשנה ג' שם הנוטל זיתים מן המעטן וכו' כך הוא דעת הרמב"ם וכך הוא מוכח מהש"ס ושם תמצא בביאור ובהכרח לכל מה שנזכר. ומה שכתב הר"ש כאן דהא דנקט לבהמה כדמפרש בירושלמי וכו' קשיא טובא על דבריו דלא מצינן לפרש דהאי אית תניי תני שאין שבת של ת"ח וכו' דאיתמר בהסוגיא דעל המתני' ודין דחרובין קאי כמו שביארתי בפנים בהסוגיא ועיקר הקושיא דאם לדינא מותר אף באכילת אדם וא"כ בחרובין שלא נגמר מלאכתן מיירי דמותר באכילת עראי לאדם מאי האי דקאמר שאין שבח של ת"ח להיות אוכל בשוק ולמה לו לאכול בשוק יקח מהן ויאכל בבית או בחצר אכילת עראי שהרי אינם קובעין בדבר שלא נגמר מלאכתן וזה מוסכם לכ"ע דהא כי אתא רבין א"ר יוחנן דסוף פ' המביא למסקנא הוא דנקטינן דאחד שבת ואחד תרומה ואחד חצר ואחד מקח כולן אין קובעין אלא בדבר שנגמר מלאכתו וכך הם דברי ר' יוחנן דהכא לעיל בהלכה א' ובכמה מקומות בפשיטות וא"כ היאך יתרץ הש"ס כאן דהא דנקט לבהמה לפי שאין שבח לת"ח שיאכל בשוק והאי קושיא לית לה פירוקא ועל כרחך דהאי אית תניי תני אין מקומו כאן אלא בהלכה דלקמן הוא דשייך ועל דברי התנא כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה קאי לפי שאין שבח וכו' וזהו בלתי ספק דכך נמצא בהרבה והרבה מקומות בש"ס הזה שהועתקו והוקבעו הדברים שלא במקומן ודבר פשוט הוא למי שמורגל בש"ס הזה והולך בו על הסדר והר"ב שפירש בכאן והחרובין עד שלא כנסן לראש הגג לעשות מהן ערימה שהוא גרנן של חרובים למעשר כדתנן בפ"ק בזה נמשך אחרי דברי הר"ש ואנן לא תנן אלא סתם משיעמיד ערימה והש"ס דמייתי התם להברייתא משיעמיד ערימה בראש גגו מפרש לה דאף בראש גגו קאמר דכ"ש אם העמיד מהן ערימה בהשדה וכמו שמבואר הכל במקומו שם. ומ"ש ומוריד מהן לבהמה אבל הוא לא יאכל שאין אוכלין על המוקצה אלא במקומן וכו' בזה לקח לו דרך לעצמו ולא כדרך הר"ש ולא כדרך הרמב"ם בפירושו ובחבורו. וכבר מבואר לעיל בריש פרקין דהאי סברא דרבי הוא אבל חכמים סברי דאוכלין על המוקצה בין במקומה ובין שלא במקומה. גם מ"ש מתוך שאין החרובין מאכל בהמה וכו' לא כך אמרו כאן בראש פרקין דבפשיטות קאמר רבי לר' יוסי בן שאול לא תתיבני חרובין חרובין מאכל בהמה הן. כללו של דבר אין לנו אלא כפי' הרמב"ם בכל הדינים הללו וכמבואר הכל בהכרח ובטוב טעם ומבוארין הן להמבין וכדפרישית בפנים: