המעביר תאנים בחצרו לקצות וכו'. כ' הר"ב אבל הוא אסור לאכול אלא במקום כעושין הקציעות וכו' וראה זה בדברי הר"ש שהביא מקצת מפלוגתא דאמוראי בגמרא בזה. אבל תימא הוא לפרש לסתמא דמתני' לדינא הכי והא בגמ' אמרו דרב דס"ל הוא אסור לאכול כר' ס"ל דאמר אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו ולדברי חכמים קאמר ר' יעקב דאמרי אוכלין על מוקצה בין על מקומו בין על שלא במקומו והלכך מוקי לה דרב הוא כרבי ור' אלעזר דקאמר הוא מותר לאכול כרבנן וא"כ הלכתא כוותי' דר"א דכרבנן ס"ל. ומזה יצא לנו עוד להפליא גם בענין שכתב הכ"מ על מה שפסק הרמב"ם בפ"ג ממעשר בהלכה י"ז שכ' תאנים וענבים שבמוקצה מותר לאכול מהן עראי במקומן אבל אם נטל מן המוקצה והוליך למקום אחר לא יאכל מהן עראי שהרי נגמרה מלאכתן אע"פ שלא יבשו כל צרכן וציין הכ"מ שם ירושלמי רפ"ג דמעשרות וכר' ורב דאמרי אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו. ואם כדבריו קשיא דהא אין הלכה כר' מחבריו אלא דאמתתן של דברים כך הן דמה שפסק הרמב"ם בדין זה לאו ממקום שציין הכ"מ הוא נלמד חדא דקשיא כדאמרן ועוד דהתם בנוטל מן המוקצה ואוכל במקום אתר הוא דאיירי ובמתני' דהכא באוכל מהן עד שלא באו למוקצה מיירי ולא קרב זה אל זה. ולא שייך ג"כ במה דמסיים הרמב"ם שהרי נגמרה מלאכתן אלא דדין הזה נלמד מהתוספתא דפ"ב והבאתי המקצת בפנים בהסוגיא דתני התם הלוקח גרוגרת מן המוקצה לא יאכל עד שיעשר דברי ר"מ אמר ר' יהודה בד"א בליקט מתוך שלו אבל בלוקט מתוך של חבירו אוכל וא"צ לעשר וא"כ מתוך שלו לכ"ע בלוקח מן המוקצה לא יאכל עד שיעשר זהו טעם הרמב"ם בדין הזה והשתא לדין מתני' דהכא דרצה הש"ס בתחילה לדמות להא דרב לר"מ דהתוספתא ואקשי עלה אין כר"מ וכו' וכמבואר בפנים והדר מדמי לה לפלוגתא דר' וחכמים ומפרש טעמי' דרב דמחלק בין הוא עצמו לבין בניו לפי שהוא ע"י שהוא תלוי במוקצה וכו' וזה הכל למאי דס"ד דדין דמשנתינו דמיא לדין דלוקח מן המוקצה ומהאי טעמא בעי לאוקמא להא דרב כר"מ ופריך עלה אי כר"מ וכו' אלא רב כרבי וכו' וכלומר אי בעית לדמויי לדין דמשנתינו לדין דלוקח מן המוקצה שפיר טפי לאוקמי להא דרב כרבי וכו' משום דאיכא טעמא לחלק אליבא דרב כדקאמר הוא ע"י שתלוי במוקצה וכו' א"כ כל הני אוקימתי למאי דס"ד לדמויי לדין דלוקח מן המוקצה אבל לקושטא דמילתא לא דמי כלל דשאני הכא דאכתי לא נגמר מלאכתן כלל אלא שבדעתו להביאן להמוקצה וזהו דעת הרמב"ם שראה דלא קאי מסקנת הש"ס כרב אליבא דרבי אלא דלא מחלקינן בדינא דמתני' בין הוא ובין בניו וב"ב דהכל מותרין לאכול אכילת עראי ולפיכך לא הביא בחבורו ללישנא דהמתני' דהכא מפני שכבר כתב הדין הזה בפ"ג ממעשר בהלכה ג' גבי הא דחשיב ששה דברים הקובעין למעשרות וא' מהן החצר וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמר מלאכתו וכמה שפי' בהלכה ד' כיצד וכו' הכניסן לבית קודם שתגמר מלאכתן ה"ז אוכל מהן עראי וא"כ אין חילוק בין הוא עצמו או בניו ובני ביתו וזה ברור לדינא וכר"א דס"ל כר' יוחנן דסוף פ' המביא דחצר אינה קובעת כלל בדבר שלא נגמר מלאכתו ובההיא דלוקח מן המוקצה פסק כר"מ ור' יהודה דהתוספתא וסברי כרבי ובענין דין דפועלים עי' בדבור דלקמן:
אבל אם יש להן עליו מזונות הרי אלו לא יאכלו. כ' הר"ש דהוי ליה כלוקח ומקח קובע וקשה דבסוף המביא מפקינן דאין מקח קובע אלא בדבר שנגמר מלאכתו וכו' וי"ל דלגבי לוקח חשוב כנגמר מלאכתו משום דעיניו במקחו ודכוותה אמרינן בפ' השוכר אח הפועלים עכ"ל ואחריו נמשכו הר"ב והתוי"ט הסביר לזה וכתב וכן נראין דברי התוס' בפ' הפועלין וכו' ודברי התוס' הן הן דברי הר"ש דכאן. כמו שתראה במסכת ביצה דף ל"ד ע"ב בענין שהוזכר בדיבור דלעיל דכתבו שם ד"ה בניו ובני ביתו וכו' פי' בירושלמי דוקא בניו וכו' וכבר זכרנו דדעת רבי הוא ולית הלכתא כוותיה וכן בכל מקום שהובא בש"ס מסדר הזה תמצא דברי התוס' על הרוב שהן הן דברי הר"ש. וכאן נמי תימא על שלמד לפרש סתמא דמתני' לדינא מס"ד דהש"ס דהתם ונדחה להלכה דהא בפ' השוכר את הפועלים דף פ"ח ע"א גבי הא דר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית וכו' גריס מתיב ר' תנינא חוזאה כנפשך כן נפשו של פועל ופטור ממעשר הא לוקח חייב מאי לאו בשדה אמר רב פפא הכא בתאנה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר או לבית אי הכי בעה"ב נמי נחייב בעה"ב עיניו בתאינתו ולוקח עיניו במקחו ולוקח מדאורייתא מי מחייב והתניא וכו' תבואת זרעך ולא לוקח אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא השתא נהי דמפרשינן האי דקאמר לוקח עיניו במקחו כפי' הר"ש והתוס' הא האי שינויא למאי דס"ד דלוקח מדאורייתא מיחייב והויא קשיא לן מהאי דיוקא דכנפשך אדר' ינאי דמאי לאו בשדה ואצטריכא לן להאי שינויא דרב פפא וקאתינן לחלק בין בעה"ב ללוקח דזה עיניו וכו' אבל לבתר דאידחי האי דרשא דכנפשך אלא לדרשא אחרינא הוא כדקאמר התם ולא דייקינן הא לוקח חייב דלוקח אינו מתחייב אלא מדבריהם תו לית לן לחלק דזה עיניו בתאנתו וזה עיניו במקחו. ועוד דאי ס"ד לומר דהאי סברא קאי א"כ קשיא לן טובא בהאי גופא דר' יוחנן סוף פ' המביא דקאמר המקח אינו קובע אלא בדבר שנגמר מלאכתו והרי כל ענין הקביעות שאמרו במקח מצד הלוקח הוא דהוא לוקח ואצלו הוי הקביעות למעשר והשתא היכי משכחת לה אצלו בדבר שלא נגמר מלאכתו הא עיניו במקחו הוא ולעולם קובע הוא והיינו צריכין לחלק בין עומד בחצר וכו' כסברת התוי"ט וע"ש וכ"ז דוחק גדול הוא דהא ר' יוחנן דפ' המביא סתמא הוא דקאמר. אלא עיקר הטעם דפועלים דמשנתינו כדעת הרמב"ם בפירושו ובחבורו בפ"ה בהלכה י"ג דכשיש להן עליו מזונות הוי כפורע חובו מן הטבל ואין פורעין חוב מן הטבל כדפרישית דהוי כמכירה וכמ"ש עוד בפ"ו בהלכה ט' בזה. ודין דפועלים במשנתינו נכלל בדין דמשנה דלקמן כמוציא פועליו לשדה וכו' וזהו שהביא הרמב"ם ללשון דמתני' דלקמן בפ"ה שם וכדפרישית בפנים דג"כ הכא מיירי דקאמר הפועלים שעמו שעושין מלאכה אחרת דאלו הפועלין שמעבירין עמו אוכלין מן התורה דהרי זה מלאכה בתלוש עד שלא נגמר מלאכתו למעשר ותו לא מידי:
המוציא פועליו לשדה וכו'. כדפרישית דהטעם ביש להן עליו מזוזות לא יאכלו כ"א אחת אחת משום דבצירוף הוי כפורע חובו מן הטבל וכך הם דברי הרמב"ם וע' בריש הפרק ד"ה אבל יש להן עליו מזונות מה שדקדקתי על שאר הפירושים ומה שנתבאר שם בס"ד: