שאין מוסרין ודאי לעם הארץ. והכי אמרינן נמי לעיל בפ"ב דדמאי בהלכה ד' שאין מוסרין ודאי לע"ה והיינו במעשר שני של ודאי כמפורש בהדיא הכא ולא על ודאי טבל קאי נמי התם וכבר בארתי מזה שם דזהו לא כפי' התוס' ביומא דף ח' ע"ב ד"ה תנן התם שהוא כפי' הר"ש דדבר הנראה לעין הוא דעל מע"ש קאמר וע"ש בד"ה הכא את אומר הלוקח מפריש וכו' ובענין מה שדקדק הראב"ד בדין' הזה בפ"ח ממע"ש בהלכה יב שכתב כדברי המשנה דהכא וכהאי מתני' דפ"ב דטבול יום וכתב עליו לא בכל ענין שהוא פושט שהרי פירשו בתוספתא וכו' פשוט הוא שהתוספתא נשנית לפי משנה הראשונה דטבול יום דתנינן בראשונה היו אומרים מחללין על פירות ע"ה אבל לא על מעותיו. חזרו לומר אף על מעותיו וא"כ דברי הרמב"ם לפי משנה אחרונה ובענין פי' התוספתא שהביא הראב"ד כמו שכתובה לפנינו אם משום חוב מותר והניח הכ"מ לזה בצ"ע ופשוט הוא דכך פירושה דקאמר כיצד מותר לחלל על מעות ע"ה הוציא מעות וכו' לא חילל אלא עד מקום שלוקחו פורט לו דינר לאלתר. כלומר מכיון שהוא לאלתר אין חוששין שמא ממעות מע"ש הן דאע"פ שע"ה חשוד על כך אמרינן מסתמא אין בידו עכשיו מעות מע"ש דמהיכי תיתו ישא אצלו מעות מע"ש וכי היה יודע שזה יאמר לו חלל על אלו אלא דאמרינן דמעות אחרים הן ומחזיקן אצלו לפרוט הדינר למ' שירצה לפורטו אבל אם שוהא יותר חיישינן שמא מחפש הוא אחר מעות מע"ש להוציאן ואסור לחלל על מעותיו. ואם משום חוב שע"ה הזה היה חייב לזה מותר לקבל הימנו. דבזה לא חששו משום מעות מע"ש כדי להציל לזה חובו. ומשום מלוה אסור עד שילך לביתו ויחזור. כלומר ואם זה רוצה ממנו מעות במלוה אסור לקבל הימנו אם שהא עד שילך ע"ה הזה לביתו ויחזיר דבהא חיישינן שמא הלך להביא לו מעות מע"ש כדי להיות פטור מהם. זהו פי' התוספתא וכבר נתבאר דכל זה למשנה הראשונה היא: