מעשר שני אין מוכרין אותו. בבבלי פ"ב דקידושין דף נ"ד קאמר הלכה כר"מ במעשר דאמר התם המקדש במעשר שני בין שוגג בין מזיד לא קדש הואיל וסתם לן תנא כוותיה ומאי הוי דתנן כרם רבעי ב"ש אומרים וכו' וב"ה דאמרי כולו לגת כר"מ סבירא להו. הא דמהדר אסתמא אחרינא ולא קאמר בפשיטות מהאי סתמא דמתני' דאין מוכרין אותו משום דממון גבוה הוא וא"כ סתמא כר"מ וכך בעי למימר הכא בריש הסוגיא מאן תנא אין מוכרין אותו ר"מ וכו' טעמא הוא משום דלא קאי המסקנא בהסוגיא הכי דהק"ו דבעי למילף אליבא דר' יודה למאי דס"ד פריכא הוא ומוקי להמתני' כדברי הכל דאף ר' יהודה מודה דאין מוכרין אותו ומטעמא דקאמר ר' יוסי בשם ר' אחא כדי שיהא הכל זקוקין למחיצתו וכדפרישית בפנים והלכך מהדר נמי התם אסתמא אחרינא לאוכוחי דהלכה כר"מ משום דמהאי מתני' לא מוכחא דכר"מ הוא דאיכא למימר דאף ר' יהודה מודה במכר דאסור והר"ש שכתב כאן ומסיק מאן תנא אין מוכרין כר"מ ברם כר' יהודה וכו' ובאמת דהאי לאו מסקנא היא ולא קאי הך אוקימתא וכמבואר בהסוגיא ועיין עוד בדבור דלקמן מענין אוקמתא דמתני' אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. כתב הר"ב כגון שהזמינו לאכול עמו וכו' אבל לתת לו מתנה ממש לדברי האומר מתנה כמכר אסור ולמד זה מדברי הר"ש שהביא הא דלקמן בהסוגיא על האי סיפא דמתני' דקאמר מתני' דר"מ וכו' כלומר אפי' מ"ד מתנה כמכר בכה"ג שמזמן את חבירו שיאכל עמו מודה דשרי עכ"ל ויש לתמוה הרבה על פירושו זה בהסוגיא ומחמת כן לפרש המתני' בכה"ג דנהי דלדינא הזמנה לאו כמתנה ממש חשיבא דבהדיא תנינן הכי לקמן בריש פ"ג אלא אומר לו העלם שנאכלם ונשתם בירושלים מ"מ לא המתני' מיתפרשא בכה"ג ולא הסוגיא דלקמן חדא דהיכי מצינו לפרש במתני' דבהזמינו מיירי הא נותנין זה לזה קתני והכי ה"ל למימר אבל נותן אותו מתנת חנם ועוד דנהי דנדחוק לפרש מתני' דהכא בכה"ג מה נעני אנן בפירושא דמתני' דריש פ"ג דקתני לא יאמר אדם לחבירו וכו' אלא אומר לו העלם שנאכלם ונשתם בירושלים אבל נותנין זה לזה מתנת חנם ואם דהכא נמי בהזמינו לאכול הוא וכדמציינין הר"ש והר"ב שם להאי פירושא שפירשו בריש מכילתין וזה קשה מאוד דהא כבר תני בהאי מתני' דהעלם שנאכלם וכו' מותר והיינו הזמנה לאכול ומאי האי דהדר תני אבל נותנין זה לזה וכו' וא"כ איננו סובל כלל וכלל לפרש בכה"ג להמתני'. וכן אין לפרש לכוונת הסוגיא דלקמן דבהזמינו לאכול קאמר חדא דמהיכן יצא לו לפרש להך ברייתא דמייתי עלה בענין הזמנה דהא לא קתני אלא היה אומר אדם לחבירו מה אכלת היום וכו' ולא מיירי כלל שאכל עמו אלא האמת הוא דלא בא לאתויי הך ברייתא אלא ללמוד מינה דמתוך שהיו נוהגין לכנות למעשר שני בשם מן ש"מ דדין מעשר שני הוא שמותר ליתנו במתנה ועוד דהא מסיים בתר הכי התיבון הרי מעשר בהמה וכו' ופריך נמי לר' מנא דלא אמר רבי כן וכו' והרי מעשר בהמה וכו' אלמא דבמתנה ממש בעי האי ש"ס לאוקמי להסיפא דמתני' דמותר במעשר שני כמו במעשר בהמה דבמכר אסור הוא אבל לא מצינו דאסרו ליתן אותו במתנה סוף דבר א"צ כאן לאריכות דברים דהרואה בכל הסוגיא כסדרה מאליו יבין דאין כוונת הסוגיא סובלת כלל לפרש להמתני' לענין מתנה דבהזמינו לאכול מיירי אלא דהעיקר בפי' הסוגיא ולכוונת דהאי ש"ס בפירוש המתני' כדפרישית בפנים בהסוגיא דלקמן הוא דלבתר דמסיק לעיל דרישא דאין מוכרין אתיא כדברי הכל ואפי' ר' יהודה מודה בה וכמוזכר בדבור דלעיל מהדר הוא לפירושא דהסיפא וקס"ד דדין היתר או איסור במתנה דמעשר שני תליא בדין קביעות דמעשרות ששנינו לעיל במס' מעשרות ובעי לאוקי לסיפא דמתני' דהכא כר"מ דאין המתנה כמכר לענין קביעות וה"ה לענין מע"ש דאף דהמכר אסור בו המתנה היא מותרת ודחי לה דהכא בד"ה אתיא דאיכא למימר דהכל מודין דהמתנה מותרת במע"ש ומייתי ראי' מהך ברייתא דלפיכך היו נוהגין לכנות למעשר שני בשם מן שניתן במתנה והדר קאמר דהא ממעשר בהמה מצינן למילף כן והכל במתנה ממש מיתפרשא ואין לנו להיכנס בפירצה דחוקה בענין פירושא דמתני' לדינא אלא דלדינא הוא כדלקמן ומיהו כוונת הסוגיא וסברא דהאי ש"ס מבואר הוא דסובר דהכל מודין דמכר אסור במעשר שני והמתנה מותרת אף במתנה ממש וזה מוכרח הוא להמעיין המבין ונותן לבו להבין כל הסוגיא ועל הסדר. הדרינן השתא לפרש להמתני' אליבא דדינא למאי דקי"ל כהש"ס דילן דכל מה שזכרנו בענין מתנה דמעשר שני אינו אלא לפי סברת האי ש"ס דמסיק דהמתנה מותרת בו אבל למאי דקאמר בש"ס דילן בקידושין דלבתר דמסיק הלכה כר"מ במעשר וכו' כמו שזכרתי בדבור דלעיל פריך וכר' יודה במעשר מי לא תנן והתנן הפודה מע"ש שלו וכו' בין שניתן לו במתנה מני אי ר"מ מי מצי יהיב ליה במתנה הא אמר מע"ש ממון גבוה הוא אלא לאו ר' יהודה לא לעולם ר"מ והב"ע כגון דיהיב ניהליה בטיבלא וכך הוא המסקנא וכ"פ הרמב"ם בפ"ג ממע"ש בהלכה י"ז שמביא בענין דין דמשנתינו וכן בכל מקום שהוזכר מתנה גבי מעשר שני היינו שנתן לו בעודו טבל וא"כ לענין דינא פליג הש"ס דילן אש"ס דהכא דסובר דמע"ש שהופרש אסור ליתנו במתנה למאי דאיפסקא הלכתא כר"מ דממון גבוה הוא והשתא איך נפרש להסיפא דמתני' דהכא דודאי בעודו בטבלו לא מצינן לפרש דהא דומיא דרישא ע"כ הוא וברישא דאין מוכרין בשהופרש מיירי א"נ בסיפא נמי הכי ובהזמינו נמי לא דלישנא נותנין זה. לזה קשיא ועוד קשה להאי פירושא כדלעיל. אבל האמת יורה דרכו דהך סיפא אבל נותנין זה לזה מתנת חנם לא מיתפרשא כלל וכלל בענין דין דמתנה דמעשר שני אלא אדלעיל אדין דחליפין קאי וכמו שמפורש בהתוספתא שהבאתי בפנים וזהו פירושא דסיפא דהמתני' בלי פקפוק וקמ"ל דאין אסור אלא לומר לו הילך יין ותן לי שמן אבל אם לא אמר לו ותן לי שמן מותר ליתן לו יין ויקבל ממנו שמן אם ירצה ליתן לו ואפי' אומר לו בשעת נתינת היין לפי שאין לי שמן מותר דאין זה חליפין וכך הם דברי הרמב"ם בדין דחליפין שם בהלכה י"ח וכמו דפרישית בפנים דלפי התוספתא אפי' הלה אומר לו הילך שמן שאין לי יין מותר ולא הוי כחליפין אלא דנותנין זה לזה מתנת חנם ומתנת חנם דכה"ג מותרת. והאי פירושא אף דמבואר הוא מהתוספתא מוכרח נמי מסברת הש"ס דילן בהא שהבאתי דלא בעי לפרש כשיטתא דהאי ש"ס דמתנה ממש מותרת במע"ש דאי הכי אדפריך ממתני' דפ"ד הפודה מע"ש וכו' ליפרך לי' ממתני' דהכא אלא ודאי פסיקא ליה להש"ס דילן דאדינא דחליפין קאי ותו לא מידי. ועיין עוד בדבור דלקמן מה דנ"מ לדינא בין שיטתא דהאי ש"ס לשיטתא דש"ס דילן: