ערוגה פירשתי בפנים לפי דרך הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ובחיבורו שדרך הזה הוא העיקר להבין תוכן הענין מדין הערוגה במשנתנו בענין סדר זריעתה והחילוק בין ערוגה שאין לה גבול גבוה טפח ובין יש לה דאילו לשאר השיטות נשאר בקושיא הסיפא דמתני' ביש לה גבול גבוה טפח כמו שתראה לקמן ובענין דברי ר' יהודה דאמר ששה באמצע מבואר הוא בדבריו ז"ל בפי' המשנה וכבר ביאר התי"ט בזה בפי' דבריו ועוד אוסיף לבאר הענין וגם להביא המופתים ההכרחיים לידיעת הענין מרבוע המיתר שהוא כמו כל שני הרבועים מהצלעות מקיפי זוית הנצבת ומפני שדבר זה צריך ביאור רחב מעט יעדתי מקום לזה בסוף המסכת כי לא יכילנו הגליון כאן ושם תמצאנו בס"ד (לפנינו ליתא שם כלל וחבל על דאבדין) וכאן נבאר מה שצריך לתוכן ענין הדין והבנת המתני' והסוגיא דהכא והסוגיא דהתם בפ ר"ע ובדרך קצרה בכל היכולת וטרם כל דבר ראיתי להכריח דעת הרמב"ם בענין שיעור ההרחק בין מין למין שאינו אלא טפח ומחצה ובזה יהיה עיניך פקוחות להבין הסוגיא דהכא ולא כמה שרצו קדמונינו לפרש במה שהביאו אפס קצתה ובדרך דילוג ואראה לך באצבע כי ת"ל באתי על אמתת הענין בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל דלקמן אשר על קוטב זה סובב והולך הבנת תוכן הענין וההכרח לההרחק שאינו אלא טפח ומחצה ועוד ראיות משאר מקומות לזה אשר עמדתי עליהם אחר השקידה והיגיעה ועיון היטב הדק והנה אמת נכון הדבר לפני המעיין ומודה על האמת ומקבלו ממי שמטריח עצמו בשקידה יומם ולילה להבין הש"ס על הסדר ולא בדרך דילוג וקפיצה ממקום למקום ולהבין דברי הראשונים ז"ל אשר דרכו בדרך הש"ס הזה ובדרך הש"ס דהתם ובתוספתא והשייך לברייתות העיקריות ונטו קו האמת על יסוד הפעולה לפעול ולא הטו ימין ושמאל. וזה החלי בס"ד. הר"ש ז"ל הסכים כפי דרך הרמב"ם בענין ההרחק בין מין למין שהוא טפח ומחצה והקשה על שיטת רש"י והתוס' בפ' ר"ע דדעתם שההרחק הוא ג"ט וכפי אשר מבואר שם כאו"א לפי פירושו בהסוגיא דר"ע ובענין ההרחק הושוו שהוא ג"ט וכתב הר"ש על זה ולא יתכן דלא בעי הרחקה אלא טפח ומחצה כדפרישית מההיא דעבודה פוגעת בעבודה וכו' ועוד דבירושלמי דריש זרועיה מיעוט זרעים שנים א"ר שמואל וכו' עד נקב אחד פנוי ליטע את האמצעית וסוגיא זו א"א ליישב לפי אותה שיטה דמה שייך ומיצר והולך אם אין רוחב השורה אלא כמדת גרעין הנזרע אלא כך הוא הדין דא"צ להרחיק המינים זה מזה אלא טפח ומחצה כשיעור יניקתן עכ"ל בזה. ודאי הדין הוא כך אבל מכאן אינו מוכרח דהא מיעוט זרעים שנים קושיא היא ועל מתני' דשבת קאי כדגריס שם והבאתי בפנים וע"ז תירץ ר' שמואל משנים את למד ארבעה כמבואר בפנים וריב"ל משני שינויא אחרינא דמקרא דרשינן לכל החמשה מינין וא"כ תו לא צריכין להא דר' שמואל ויכולין אלו השיטות לומר דדברי ריב"ל הן עיקר וכמאי דדריש נמי בהש"ס דבבלי שם לכל החמשה מקרא ולקמן תמצא טעם לשינוי הדרשות דהכא ודהתם וא"כ להך שינויא אין לנו שום הכרת לסדר הזריעה וההרחק ואפי' לדברי ר' שמואל היינו יכולין לפרש לשיטתם אך לא נאריך בזה כי באמת העיקר הוא שא"צ להרחיק כ"א טפח ומחצה וזה מוכרח מהאי דר"י ור"ל בהסוגיא כדלקמן וגם לזה הביא הר"ש ואעתיק דבריו לידע מה שיש להפליא מאוד ומאוד על פירושו בזה יותר מבשאר מקומות שהביא דברי סוגית הש"ס במקצת ובדילוג ומפרש לפי דרכו. כתב בריש המתני' אחר שהביא דרשת הש"ס דפ' ר"ע ודקאמרי וקים להו לרבנן וכו' ואע"ג דקים להו לרבנן אי לאו קרא ה"א דאיכא עירבוב ואיסורא ובהדיא מוכח בירושלמי דקרא עיקר דרשא ולאו אסמכתא וכו' ועוד דאמרינן בירושלמי ר' יוחנן בשם ר' ינאי כולהון בתוך ששה כהנא בשם ר"ל כולהו חון לששה כלומר כולהו אותן של ד' רוחות וקסבר ר"ל דאפי' בא לזורען סמוך לערוג' מבחוץ אין יכול לזרוע אלא חמשה בין הכל ופריך אם כולהו חוץ לששה ניתני תשעה משמע דלמ"ד בתוך ששה לק"מ דאע"ג דלא ינקי אסור משום ערבוב אבל אם נזרעין מבחוץ סמוך לד' רוחות הערוגה בזה לא אסר הכתוב וכל מה שיוכל לזרוע יזרע עכ"ל בזה והב או בתי"ט וסברא זו נוטה לענין תירוץ הראשון בתוס' בפר"ע וא"ת יזרעו ט' מינין וכו' ע"ש. אמנם מה שיש לתמוה הרבה על פירושו דר"י ור"ל פליגי במקום זריעת המינין של הד' רוחות לר"י בתוך הערוגה ממש ולר"ל מבחוץ סמוך להערוגה וא"כ איך יפרש ר"ל בתוכה דקתני במתני' זהו חדא ועוד אף אם יזרע סמוך סמוך להערוגה הא מיהת הזרעים הן נזרעין במקום שהוא שמנה על שמנה דטפח שהוא חוץ להערוגה עם הערוגה ח' על ח' הן וא"כ יזרע י"ב מינין בד' הרוחות כמו דתנינן בסיפא בגבול והו"ל להש"ס למיפרך ונתני שלשה עשר וכבר רמזתי לאלו הקושיות בפנים בהאי דר"י ור"ל ועוד מאי האי דמשני אליבא דר"ל בערוגה שבין הערוגות היא מתניתא וכי אין איסור אלא לזרוע תשעה מבחוץ בערוגה שמן הערוגות והלא אפי' בערוגה עצמה אסור לזרוע כנגד הזרוע עד (שיעור) ההרחק לכל השיטות למאי דאית להו ומכ"ש היאך יזרע כלל מבחוץ והך דר' תנחום א"א לפרש אלא לשינויא להקושיא דמקשי על ר"ל והר"ש בעצמו העתיק לקמן שם אבל לא פי' כלום וכבר אמרנו דאין תירוץ זה מספיק כלל וכלל להקושיא על מנין הזריעה מבחוץ לפי פירושו דאכתי הוה קשיא היאך יכול לזרוע כלל בד' הרוחות של ערוגה הפנימית אשר ע"כ האמת הוא מכריחנו לומר דאין מקום כלל לפי' הזה אלא דר"ל דקאמר כולהו חוץ לששה היינו נמי בתוך הערוג' עצמה וחוץ לששה טפחים קאמר שזורע בתוך הקרנות דוקא והאלכסון של ששה על ששה הוא תשעה טפחים בקירוב ונמצא אפי' מסוף קרן זה עד סוף קרן זה באלכסון הוא ששה טפחים בקירוב כידוע שכן האלכסון של ד' על ד' הוא גדר המרובע המחזיק ל"ב על ל"ב ושורשו שהוא האכלסון בעצמו ששה טפחים חסר דבר מועט כמו שתראה בהמופת הראשון בסוף המסכת והוא היותר פשוט ונראה בחוש וזהו אפי' אנו אומרים שזורע כל הטפח של כל קרן וקרן ודבר המועט אינו ממעט אף להשיעור ההרחק ההכרחי בכלאים כסברת התוס' בפ' ר"ע בריש הסוגיא דבכלאים אמות שוחקות הן ומכ"ש כאן שההרחק הוא רב ביותר ולא קאמר ר"ל חוץ לששה טפחים אלא להשמיענו סברתו דבקרנות של הערוגה הוא זורע לאותן הד' שבד' רוחות ומטעמא דפרישית בפנים ובארתי הקושיא וניתני תשעה והתירוץ בערוגה שבין הערוגות ומתוך כך נתבאר במאי דפליגי ר"י ור"ל בדינא ובאוקימתא דמתני' וטעמיה דכל חד וחד ועוד אוסיף לבאר מאי דאיכא עוד נ"מ לדינא בינייהו כמו שתראה לקמן ד"ה כולהון חוץ לששה וכיון שכן הוא ונתברר לנו הפירוש האמתי בדברי ר"י ור"ל אין סברא מוכרחת יותר מזו דע"כ שתאמר שא"צ להרחיק בין מין למין כ"א טפח ומחצה דאל"כ היאך ס"ד דניתני תשעה ואיה המרחק בין מין למין אם יזרע שלשה בהרוח ערוגה שהיא ו' על ו' דאפי' בגביל שיש בו שמנה על שמנה קשה הוא מאוד להשיטות הסוברים דהרחקה ג"ט בעינן והיכי תמצא זה להא דתנינן ג' על כל גבול ואין לתרץ זה כ"א בדוחק הרבה לאלו השיטות כמו שתראה בדיבור דלקמן ובערוגה עצמה מיבעיא וא"כ אין שום פנים לומר בענין אחר כ"א דא"צ להרחיק בין מין למין אלא טפח ומחצה כמו שתראה בצורה הג' שבפנים ופריך שפיר לסברת ר"ל וניתני תשעה וזהו שרציתי לבאר כאן מהסברא המוכרחת בענין שיעור ההרחק שהיא להקדמה ההכרחית להבין תוכן שטת הערוגה וביאור הסוגיא דהכא ודהתם כאשר יבא לפנינו ועוד ראיה תמצא בדברינו בפרק דלעיל דהש"ס מכריע שלא כדברי הסובר אליבא דר' יוחנן דהרחקה ג"ט בעינן ע"ש ד"ה חד אמר אפילו ג' לתוך ו' ותמצא דחלוקי השיטות בענין ההרחק פלוגתא דאמוראי היא וההכרע כהאי מ"ד דלא בעינן כל כך ועם הכרע וההכרח מסוגיא דהכא מבואר הוא דאינו אלא טפח ומחצה וכדי שלא להאריך במקום אחד לכן שמתי הפסק בדבורים בין ענין לענין עד שיתברר ויתלבן כל סוגית הערוגה כמו שתמצא לקמן בס"ד:
היה לה גבול גבוה טפח וכו'. הקושיא לשיטת הסוברים דהרחקה ג"ט בעינן היא נראות לעין כל בהשקפה הראשונה וכי היאך יכול לזרוע בו י"ב זרעונים עם המרחקים של ג"ט בין מין למין והלא כל משך הגבול סביב אינו אלא כ"ח טפחים והתי"ט רצה לתרץ קושיא זו וכתב דכך יכול לעשות שמניח טפח הסמוך להקרן וזורע מין אחד וכו' ונמצא שזורע באורך טפח ויש היכר בזריעתן כמו שבארנו משא"כ ברישא וכו' עיי"ש שמעתי ולא אבין והלא אף כאן אינו יכול לזרוע כ"א גרעין אחד ברוחב ובמשך אורך טפח ואם זה ודאי נחשב יותר היכר מגרעין אחד ממש אבל מדוע לא נאמר כן אף בהערוגה עצמה דיזרע בד' הקרנות גרעין בהרוחב במשך אורך טפח וכן הד' שבאמצע כל רוח ועם הא' שבאמצע הוו תשעה והדרא קושית התוס' לדוכתה דהא בכה"ג איכא היכרא לפי סברתו ומאי שנא בי"ב זרעים שברוחות הגבול דהוה היכרא ואיכא הרחקה ג"ט מהשמנה זרעים שברוחות הערוגה דהיינו הך וזה נשאר בקושיא אף לפי תירוץ הראשון שבתוס' שם ומכ"ש לפי תירוץ השני שכתבו והשתא אתי שפיר שאין זורעין ט' בערוגה מה"ט נמי פן לא ידקדק לזרוע ממש בסוף הקרן וכו' וא"כ ניחוש נמי בהגבול פן לא ידקדק לזרוע כל משך אורך הטפח בגרעין גרעין ויתמעט רוחב המרחק לסברתם שם דדוקא היכא שא"צ לדקדק אלא בגרעין האמצעית לבד הוא דלא חיישינן וא"כ מה נעשה בי"ב זרעונין שבהגבול אי בעינן הרחק ג"ט ולפע"ד יותר טוב היה לסבול עול הדוחק במ"ש התי"ט בתחלה ואין נראה לפרש שזורע ג' על שטח הגבול מלמעלה ובהצדדין וכו' ודחה זה משום דלישנא דעליו משמע עליו ממש ואי משום הא לא איריא דהיינו עליו על כל שטח הגבול אלא דבלא"ה מוקשה הברא זו עם מה שהיה נראה בעיניו לתרץ כמוזכר דכל מה שנזרע בהגבול הוא במשך אורך ורוחב טפח לכל מין ומין וזה מבואר בהדיא הכא לקמן במילתיה דר' זעירא כל טפח וטפח של גבול וכו' ופריך ויהיו עשרים וחמשה וכו' דאף דלא קמה מילתיה דר"ז במה דאמר שעשו אותו מקום בפ"ע כדאתקיף עליה ויהיו וכו' שמעינן מיהת דשיעור טפח הוא השיעור לזריעת מין ומין ואם באנו לתרץ לדין הגבול דקתני במתני' לפי שיטת הסוברים דהרחק ג"ט בשינן היה התירוץ היותר מרווח שבכולם לומר דהני שיטות אינש מפרשים ג' על כל גבול וגביל דקתני י"ב זרעונים בהגבול סביב אלא אינה כ"א שמנה בכל הגבול הביב והיינו שזורע בכל הד' קרנות טפח ונשארו ו"ט בין קרן לקרן וזורע באמצע מעט וכסברת התוס' דכיון שא"צ לדקדק אלא בגרעין האמצעית לא חיישינן וה"נ נאמר בהאמצע שבכל רוחות הגבול ומה דנקט התנא שלשה היינו שיראו ג' על כל רוח ורוח שבגבול ובאמת אינם אלא שמנה וזהו כעין שפי' הר"ש בהיבול ואף לפי דרכו שתופס דעת הסוברים דההרחק הוא טפח ומחצה והאריך שם בדוחקים הרבה יבאר סדר הזריעה שבגבול ולדעת הסוברים דהרחק ג"ט בעינן לפרש כמו שאמרנו ואם שבכל זאת לא נחה הדעת לפרש הסיפא דמתני אליבא דהרי שיטות כ"א בדוחק ויחזיק הרע במיעוטו אמנם כבר הכרחיו דשיטת הסוברים דטפח ומחצה סגי הוא העיקר וסדר זריעת הגבול בי"ב זרעונים בהרוחות פשוט הוא כמבואר בפי' המשנה להרמב"ם בצורה הג' ותוכל להבין ממה שציירתי בצורה הג' בערוגה עצמה והעמדתי משך אורך הגבול עליה מרוח אחד שיכול לזרוע בסדר כזה שמניח ד' הקרנות פנוים ואצל הקרן הוא זורע טפח מכאן וכן אצל הקרן מכאן ונשארו ד' טפחים בין זרע לזרע וזורע הטפח באמצע וההרחק הפנוי הוא טפח ומחצה מכאן וטפח ומחצה מכאן:
רבי יהודה אומר ששה באמצע. פירוש דברי רבי יהודה כבר אמרתי שיעדתי מקומו לבאר בסוף המסכת אי"ה עם המופתים השייכים לביאור דברי הרמב"ם בענין המסומנים ושם תמצא הכל ותבין גם עיקר דין הערוגה בזריעתה ובמרחקיה לפי הרישא דמתני' בה' זרעונים כפי הצורה אשר העמדתי בפנים בהמתני' ולפי הכללים אשר יתבארו שם מובן הכל ביותר. וכאן נבאר לענין הדין בדברי רבי יהודה. הרמב"ם ז"ל פסק כר' יהודה בערוגה שיש לה גבול וכו' כדכתב בפ"ד מכלאים בהלכה י"ב ומשום דדברי ת"ק מיפרכו דמקשה הש"ס וניתני ששה באמצע ומ"ט פליג אדר' יהודה ומה דבעי לשנויי בגובלין ממעטין נדחה דבהא לא הוה ר' יהודה פליג ואין לפרש דדברי ר' יהודה ארישא קאי משום האי דתני ר"ח כדאיתא בהסוגיא וכ"כ בפי' המשנה וכבר הקשו בגמ' על דברי ת"ק אחד באמצע ואמרו וניתני ששה באמצע והשתדלו לפרק זו הקושיא ולא עלתה בידם וברישא בערוגה שאין לה גבול גבוה טפח פסק ה' מינין כדכתב שם לעיל בהלכה ט' והקשה התי"ט דא"כ יסבור ר' יהודה בסיפא ששה באמצע ואילו ברישא מודה שאין זורעין רק חמשה. ובאמת לכאורה האי מילתא טעמא בעי דלמה לא יזרע גם ברישא ו' באמצע לר' יהודה ומה שרצה ליתן טעם בדרך אפשר שסובר שהגבול מקבץ הראות ויוכל להכיר ההבדל אף בששה זרעים זהו דוחק ואמינא אנא דטפי הוה לן להקשות הא לעיל אמרינן דת"ק ור' יהודה בדרשא דקראי פליגי דמר דריש הכי זרעיה וכו' ומר דריש הכי כדקאמר ריב"ל וא"כ משמע להדיא דר' יהודה סובר אף בערוגה בלא גובלין זורעין ו' זרעים דבמקום דת"ק אמר ה' קאמר ר' יהודה ו' וקושיא זו לכאורה קשה גם אמסקנת הש"ס דמסיק מדתני ר' חייא דדברי ר' יהודה אסיפא קאי והא גם ברישא לפי דרשא דידיה נזרעים ו' אלא דעל הש"ס נוכל לומר דלק"מ דאהא דקאמרי לשנויי הקושיא דהא לא מצית לאוקמי בגובלין ממעטין ו' משום דבהא לא הוה אמר ר' יהודה ששה באמצע ובעי לשנויי דר' יהודה ארישא קאי והיינו ארישא בלחוד ולא אסיפא ואהא הוא דמהדר דהאי לא מצית אמרת דא"ה קשיא הא דתני ר"ח אליבא דר' יהודה וכלומר דהשתא מוכחא דר' יודא בין ארישא ובין אסיפא קאי דלעולם בערוגה עצמה ששה מינין נזרעין והא דלא מציין התנא דברי ר' יהודה ארישא משום דבא להשמיענו דאף בערוגה בגבולין הדין כן ואין הגבולין ממעטין בששה והא גופה נמי קמ"ל הא דתני ר"ח דבשיש לה גבול נזרעין בה י"ח זרעים ואין הגבולין ממעטין ולא תטעה לפרש דדברי ר' יודא ארישא בלחוד הוא דמהדר אמנם לפ"ז נתחזקה הקושיא על הרמב"ם דא"כ פליג ר' יודא את"ק גם ברישא כדמוכח מהסוגיא ומדרשא דקראו דלעיל ואמאי פוסק ברישא כת"ק ובסיפא כר' יודא דנהי דדברי ת"ק בסיפא מיפרכו מ"מ כיון דאיהו תופס סברת ר' יודא דששה הן שיכולין להזרע בתוך הערוגה עצמה ואמאי לא נימא גם ברישא כן כסברת ר' יודה גופיה ואנחנו רואין דסמיך אסוגיית הש"ס דהכא בהא דפסק כר' יודא בסיפא וכמ"ש להדיא בפירושו בזה ומה שנראה לתרץ קושיא זו כך הן הן הדברים שנאמרו למשה דלא סמיך אסוגיא דהכא אלא בהא דמסיק דמיפרכו דברי ת"ק בהסיפא אבל בהא דמשמע מהכא דר' יודה פליג גם ברישא וכדקאמר ריב"ל לדרשא דר' יודה מקרא וכדמשמע נמי מסתמא דהש"ס דסובר כן אליבא דר' יודה כדפרישית לא סמיך בהא אש"ס דהכא כ"א כדמשמע מסוגית הש"ס דילן בפר"ע דקאמר מאי משמע א"ר יהודה כי כארץ תוציא צמחה וגו' תוציא חד צמחה חד זרועיה תרי תצמיח חד הא חמשה ואם כן לא דרשינן מזרועיה כ"א תרי והשתא היכי מצי ר' יהודה לפלוגי ברישא דאי לרבות מזרועיה כדדריש הכא אליביה א"כ טובא איכא תוציא חד וכו' והשתא דאתינן להכי דסוגית הש"ס דילן סובר דלא פליג ר' יודה ברישא שפיר הוא במאי דפסק ברישא דאין נזרעין בערוגה בלא גבולין כ"א חמשה ונלמד עוד מן הסברא דר' יהודה לא פליג כ"א בסיפא וזה דהא מה דמהדרינן להרבות מינין בערוגה היכא דאפשר כגון דאיכא הכירא או שעור ההרחק היינו דוקא במקום דלא נתמעט ריבוי הזרע מחמת רבוי המינין ודבר זה מבואר להדיא בדבריו בפי' המשנה שכתב בסיפא היה לה גבול גבוה טפח זורעין בתוכה י"ג ג' על כל גבול וגבול ויהיה מדת הזרע ל' טפחים כמו שיתבאר בצורה הג' שם וא"ר יודה שאפשר שיזרע בזו הערוגה שהיא ששה על ששה ולה גבול טפח י"ח מינין י"ב על הגבול כמו שאמר הת"ק וששה באמצע ויהיה מדת הזרוע ממנה ל' טפחים וירבו המינים ולא יחסר לנו ממדת הזרוע כלום כמו שהוא בצורה הד' שם וא"כ דוקא בכגון זה הוא דא"ר יודה משא"כ ברישא אם יזרע בה ששה כמו שצייר שם לפי שיעור ההרחק שצריך בששה מינים בערוגה ואינם אלא י"ח טפחים זרועים כמו שביאר שם לקמן שא"א ביותר ואילו בערוגה דרישא שנזרעיה בה ה' מינים חלק הזרוע ממנה הוא כ"ד טפחים כמו שתראה בצורת הערוגה שהבאתיה במתני' זהו פגמו לפי סברתו ובהאי סברא גופה היינו יכולין לתרץ דבריו אלא דלא תיקשי היא גופה מנ"ל לכן הבאתי ראיה מסוגיית הש"ס דילן דמשמע דלא מצי ר' יהודה לפלוגי ברישא וזהו לפי סברתו המסייע ליה במה שלמדין אנו מסוגיית הש"ס דסתם וזה ברור וטעמא מחילוק הדרשות דהכא ודהתם יתבאר בדיבור דלקמן דכל חד וחד לשינותיה הוא דאזיל למאי דגריס במתני' דשבת ובטעם נוסף לכל דרשא ודרשא דהסוגיות: