האומר לחבירו. לא הוחזק השליח בעדים כו'. כן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' אישות הל' י"ח וכמו דמפרש שם לא הוחזק היינו שלא עשאו בעדים דלטעמי' אזיל דס"ל בפ"ג מהל' הנזכר דשליחות הקדושין א"צ להיות בעדים והראב"ד ז"ל מפרש שלא היה מפורסם שליחותו במקום האשה אלא הוא בעצמו אמר פ' עשאנו שליח בעדים והוא ג"כ לטעמיה אזיל שהשיג בפ"ג שם וכתב דמינוי השליחות צריך להיות בעדים כן פי' הר"ן ז"ל ובעיקרא דדינא דסוגיא דהכא שניהם שוין בה והרא"ש ז"ל בפרקין כתב על דברי הרמב"ם וז"ל ובירושלמי בריש פרקין מצאתי דברים הללו ואינם מובנים לי דנהי דהוחזק השליח בעדים האיך תתקדש לראשוו הרי הוא עומד וצווח אף על פי שמנני שליח בפני עדים חזרתי בי משליחותי ולעצמי קדשתיה וברישא נמי למה מותר המשלח בקרובותיה הרי הוא אומר שעשאו לשלימ וגם האשה אומרת שנתקדשה לו ומאי נפקא מינה במה שלא הוחזק בעדים הרי הודה שעשאו שלית עכ"ל וקושיא השניה כבר מתורצת היא בדברי הראב"ד ז"ל שכיון שהשליחות לא היה מפורסם הראשון מותר בקרובותיה כמי שאומר לא קדשתיך שהשליח מוחה על ידו וזהו לשיטתו וכן לשיטת הרמב"ם כיון שלא עשאו בעדים בקל יכול הוא לבטל השליחות אבל קושיא הראשונה קשה על הסיפא שהרי עומד וצווח שחזר משליחותו לכך נראה כפי' השני שפי' הר"ן ז"ל דהכא מיירי באומר לעצמי קדשתי בפירוש עסקינן והיא אומרת לראשון נתקדשתי בפירוש ויש כאן עדים שראו הקדושין ואינם זוכרים למי נתקדשה עכ"ל וכלומר שנולד הספק לאחר מכאן אם הוא כדבריו שחזר משליחותו או לא והלכך בהוחזק בעדים תליא מילתא דבהא אמרינן מסתמא עשה שליח שליחותו אלא שעכשיו הוא חוזר בו ואומר כן ואין בדבריו כלום אלא לענין זה לאסור הוא ג"כ בקרובותיה דשוי' אנפשיה חתיכא דאיסורא: