ושוקל את שקלו. וקתני התם ופורע לו את חובו ואפילו בב"ח דוחק דדומיא דשוקל קתני ובבבלי דף ק"ח קאמר בשלמא שוקל לו את שקלו מצוה קעביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי אלא פורע את חובו הא קמשתרשי ליה אמר רב הושעיא הא מני חנן היא דאמר איבד את מעותיו ורבא אמר אפי' תימא רבנן הכא במאי עסקינן שלוה ע"מ שלא לפרוע. ומשמע דלאוקמתא דרב הושעיא אין חילוק בין מזונות האשה לשאר ב"ח ואפי' בב"ח דוחק דמבריח ארי בעלמא הוא ולדידיה לא איצטרך לאוקמי דשוקל לו שקלו היינו באבוד וגבוי וכדמשמע הכא וכן דעת ריב"א בתוס' ד"ה הא מני אבל דעת ר"ת לחלק בין חוב מזונות האשה שאין הדבר ברור שהיה הבעל מתחייב במזונותיה דשמא היתה האשה מצמצמת כשלא היתה מוצאה מי שמפרנסה והיינו דקאמר הא מני חנן היא כלומר האי פורע מיירי באותו חוב דאיירי ביה חנן דהיינו מזון האשה אבל בשאר חוב אפילו חנן מודה דלא איבד מעותיו דהנאה גמורה היא וכתבו שם בשם ר"ת דע"כ דהירושלמי פליג אגמרא דידן דמוקי לההיא דפורע חובו אפי' כבני כ"ג ורב הושעיא לא מוקי לה אלא כחנן כו' וע"ש. והרמב"ם ז"ל בפרק כ"ו מהלכות מלוה הלכה ו' פסק כהאי תלמודא דאפי' היה בידו משכון פטור מלשלם לחבירו ונראה דטעמו דהאי תלמודא לא פליג אלא בזה דמוסיף לומר אפי' לבני כ"ג אתיא דשאני בין הכא לחוב דעלמא אבל אליבא דחנן לא פליגי דס"ל אליביה דאפי' בחוב שיש עליו משכון פטור כדמוכח משוקל שקלו וכעין זה כתב הר"ן ז"ל ורב הושעיא דמוקי לה כחנן לא ס"ל כרבא דבאבוד וגבוי מיירי וכדפרישית ופסק הרמב"ם כחנן אליבא דאוקמתא דרב הושעיא משום דהלכתא כוותיה כדכתב בהלכות נדרים פ"ו הלכה ד' פורע חוב שעליו סתם אפילו בבעל חוב דוחק שאינו אלא מניעת התביעה ואינו בכלל אסור הנייה וע"ש: