רבי יודה אומר חצי כל שבט ושבט ובלבד רובי שבטים שלימים. אחר שנתבאר הסוגיא הטיב בפנים דר' יהודה סבר כשיש רוב מן השבטים שלימים הוי רוב ועל כרחך אע"פ שאינם רוב הקהל קאמר דברוב הקהל הא קאמר בהדיא אפילו שבט א' גורר כל השבטים והיינו בהורא' ב"ד הגדול בלבד דאז גורר כל השבטים כדאמר הכא בהדיא לקמן מודה והוא שתהא הורייה מלישכת הגזית וכן מסיק התם בדף ה' ע"ב אליבא דר' יהודה הכי כהאי ברייתא דספרי דמייתי התם ר' יהודה אומר שבט שעשה וכו' ואמר רב אשי מתני' נמי דיקא וכו' וכן הא דקאמר שבט אחד גורר כל השבטים ע"כ בשהן רוב הקהל דאי לאו הכי רוב שבטים שלימים בעינן וזה מבואר בפשיטות בדברי ר' יהודה. ונתבאר לנו מזה דר' יהודה ס"ל כוותיה דר' שמעון בן אלעזר משמו של ר"מ בחדא ופליג עליה בחדא כדמייתי לה הכא בהלכה דלקמן וכן התם שם חטאו ששה והן רובו וכו' דברישא לא ס"ל כוותיה דחטאו ששה שבטים דוקא קאמר וכדמפרש לה הכא בהדיא לקמן לא אמר אלא ששה והן רובו הא חמשה אע"פ שהו רובו פטורין ובהא פליג עליה ר' יהודה דאיהו ס"ל אפי' שבט אחד והוא רוב של הקהל חייבין ואם בהוראת ב"ד הגדול הוא גורר כל השבטים וסבר לה כוותיה בחדא בסיפא דאם הן רוב השבטים אע"פ שאינם רוב הקהל חייבין כדשמעינן הכא בהדיא מדברי רבי יהודה ומעתה אין צורך לנו להאריך בדברים דממילא מבואר הוא דפסקו של הרמב"ם ז"ל בפי"ב בהל' א' מדינים אלו וכן בפי"ג בהל' ב' מדינים אלו הכל הולכין כדברי ר' יהודה דהלכתא כוותיה לגבי ר"מ ור"ש ולנבי ראב"ש דקאמר משמו של ר"מ בת"כ וכדמייתי שם. כ"א בהאי פלוגתא דסוף פרקין בהורו ב"ד של אחד מן השבטים זה פשוט הוא דהלכה כחכמים. והכ"מ כתב בפי"ב דפסק כראב"ש דמסתבר טעמיה וכ"כ עוד בפי"ג ומי יתן וידעתי אם מסתבר טעמיה דראב"ש א"כ מפני מה לא פסק הרמב"ם לכולא מילתא כוותיה ואף בדינא דרישא דראב"ש דוקא אם חטאו ששה שבטים והן רוב הקהל קאמר ואפי' לא היה מפרש הש"ס הכא בהדיא לדבריו כן משמעות דבריו הכי הוו ומכ"ש דבהדיא אמר ר' אלעזר כאן לפרש דברי רשב"א והאריכות כאן בחנם כי זה ברור ופשוט דפסקו של הרמב"ם ז"ל אתייא בכל חלוקי הדינים בזה כר' יהודה וכפי מה שנתבאר. ומשתי הסוגיות האלו נתבאר על נכון דעתו של ר' יהודה ודיוק דברי הרמב"ם. במה שכתב בפי"ג שם בחלוקה או שהיו העושים בני שבעה שבטים כולן כדברי ר' יהודה המבוארים כאן בהא דקאמר רובי שבטים שלימים אלא דהכא מוסיף דאפי' חצי כל שבט אם יש בהן כשיעור שבעה שבטים שלימים ויש לפרש גם דברי הרמב"ם בענין זה שיהו כפי בני שבעה שבטים כולן ואף דלא משמע כן בדבריו אלא דצריך שיהו בני שבעה שבטים כולן קאמר בזה נאמר דסמך על דברי ר' יהודה במתני' כמשמעות פשטות דבריו ומיהו כל דבריו כר' יהודה הן. וכן הא דכתב בפי"ג ב"ד חייבין זה פשוט הוא דדעתו שהציבור הן שמביאין בשביל הב"ד וכמ"ש בפי"ב שם ואין בזה פיקפוק כלל דהלכה כר' יהודה לגביה ר"מ דציבור מייתי מיהו הכל לענין הפר וכמבואר מענין זה לעיל בהל' ב' ד"ה הורייה בהורייה ע"ש מודה הוא שתהא הורייה מלשכת הגזית. בזה אזיל האי תלמודא לשיטתיה בענין ג"ש דבר דבר מזקן ממרא וכפי אשר נתבאר לעיל בהלכה א' ד"ה אין חייבין עד שתהא הורייה מלישכת הגזית וע"ש שבארתי לדעת דלא ס"ל האי ג"ש ומיהו הכל מודים דבהוראת ב"ד הגדול בלבד דוקא תליא ההורייה:
דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך ואדיין לא נולד בנימין. והתם דף ה' ע"ב דריש לה מקרא דויחי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים. ולכאורה טעמא בעי דלא מייתי מקרא הקודם בתורה ומהאי קרא דויחי צריך עדיין רמז לקרא דוישלח כדפרש"י ז"ל שם והיכא א"ל הכי וכו' ובזה היה אפשר לומר דרב אחא בר יעקב דדריש הכי לטעמיה אזיל דקאמר התם בסוף פרקין דשבט לוי לא איקרי קהל ודריש ליה מהא דכתיב בהאי קרא גופיה ונתתי את הארץ הזאת וגו' כל שיש לו אחוזה וכו' ובקרא דוישלח לא כתיב הכי בהאי קרא גופיה והלכך מייתי לה האי קרא לדרשת שבט אחד מיקרי קהל. ובאמת דהאי תלמודא דייק ליה דמייתי האי קרא דוישלח כדאמר הכא בסוף תענית גבי חמשה עשר באב שבו הותר שבט בנימין לבא בקהל מקרא קראו ורחקוהו ומקרא קראו וקרבוהו. ויש שם טעות דמוכח בחילוף המקראות וכצ"ל מקרא קראו ורחקוהו אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי מקרא קראו וקרבוהו גוי וקהל גוים יהיה ממך ועדיין לא נולד בנימין וכן הגי' בב"ר פרשה פ"ב כלומר בתחילה דרשו כל המקרא גוי וקהל גוים על אפרים ומנשה לפי שאמר יעקב ליוסף אל שדי נראה אלי וגו' ונתתיך לקהל עמים וגו' ועתה שני בניך וגו' אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי והיו סבורין דכך אמר לו מה שאמר לי הקב"ה גוי וקהל גוים לומר שגוי אחד ממך עתיד ליחלק לקהל גוים ועתה אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ובין לנחלה ובין לשהן יקראו קהל כל א' ואחד לשבט בפני עצמו לכל דבר והשתא איכא י"ב שבטים בלא בנימין ורחקוהו ולבסוף דקדקו המקרא גוי וקהל גוים דגוי קאי על בנימין וקהל גוים על אפרים ומנשה לפי שעדיין לא נולד בנימין בשעה שאמר לו הקב"ה כן וא"כ שפיר מתפרש האי קרא כן ומעתה האי קרא דויחי ע"כ דהכי מתפרש ויאמר אלי וגו' ונתתיך לקהל עמים אכוליה קרא דגוי וקהל גוים רמז ליה וגוי דקאמר על בנימין הוא יקרא קהל דשבט אחד קרוי קהל וקהל אחר עתיד ליחלק ועתה שני בניך וגו' אפרים ומנשה כראובן ושמעון. וזהו כפירוש רש"י בנימוקי חומש. וע"כ דמה שעתיד ליחלק לא הוי אלא לענין נחלה אבל לא שכל אחד יקראו לקהל בפני עצמו וכדמסיק רבא התם בסוף פרקין כדמוכרח מקרא דבתריה ומולדתך וגו' על שם אחיהם יקראו בנחלתם אלמא דמה שנחשבו אפרים ומנשה לשנים לנחלה דוקא הוא או לדגלים דכנחלתן כך חנייתן ולא לדבר אחר. והשתא ניחא נמי הא דמייתי התם קרא דויחי דמשם נלמד פירוש קרא דוישלח מדקאמר ונתתיך לקהל עמים וגו' אפרים ומנשה וגו' בנחלתם ש"מ דגוי על בנימין קאי והוא יקרא קהל לכל דבר ואפרים ומנשה לנחלה. והאי תלמודא מייתי קרא דוישלח והיינו הך דמשתמע דבנימין קרוי קהל ולפי מאי דאמר לעיל דמקרא קראו וקרבוהו:
מני אמרו לו כר' יהודה וכו'. יש לפרש לפי גי' דהכא ודכיצד צולין דקושיא הוא דפריך מני אמרו לו הא כר' יהודה גופיה הוא דקאמר הכי במנחות ומשני ר' יוסי בר' בון דהיינו דאמרו לו חכמים בשיטת ר' יהודה כלומר בשיטתך דאת אמר שאין קרבן ציבור חלוק ואמאי אמרת הכי כן. ומיהו גי' דהתוספתא ר"ש אומר הטהורין עושין לעצמן וכו' מוכרחת היא וכדגריס ג"כ בבבלי פרק כיצד צולין דף פ' ע"א הכי ור' יהודה פליג התם וס"ל שאין קרבן ציבור חלוק ולטעמיה אזיל: