מתניתא כגון שמעון בן עזאי וכו' מה אנן קיימין וכו'. כדפרישית דאמתני' דלקמן דידע א' מהן שטעו ואמר להן טועים אתם קאי וזה מבואר. ומשמע מהכא דאפילו אמר להן טועין אתם יש הפרש בינו לבין אחרים דאצלו אין הורייתן הורייה ואם הוא עשה אח"כ חייב אבל אצל אחרים הוי הורייה ופטורין כדאמר להא בהדיא ולא מדייק הכא דמתני' אתא לאשמעינן לחלק בין שתיק מישתק או שאמר להן טועין אתם ולא קשיא המתני' דהא קתני לקמן בהא דאין הורייתן הורייה דהאי מילתא כבר מיתרצא היא בדברי הש"ס בהא דמקשה על ר' מנא בר תנחום דאמר עד שיורו כולן ומשני דפתר לה בשלא נכנס זה מתחילה אם בשלא נכנס מעכב פתר לה כרבי וכו' והשתא מתני' דקתני לתרווייהו אמר להן טועין אתם או שלא היה מופלא של ב"ד שם ע"כ דלהאי אוקימתא מפרשינן דלצדדין קתני ואמר להן טועין אתם והוא לא נכנס מתחילה אצלו אינה הורייה אבל אצל אחרים הויא הוראה או שלא היה מופלא של ב"ד שם מעכב ולא הויא הוראה כלל. ואם נכנס בתחילה ואמר להן טועין אתם אינה הוראה כלל לא אצלו ולא אצל אחרים וחלוקה זו קאי לדינא ובאמת היה מצי לאוקמי בשנכנס וכולה מתני' איירי בדלא הויא הוראה כלל ולא הוי צריכין לדחוקי ולפרש לצדדין אלא דהאי ש"ס לא ניחא ליה לאוקמי בהכי משום האי קושיא דמה אנן קיימין וכו' דבשסילקן קשיא ליה פשיטא דלאו הוראה היא ומאי קמ"ל ואם בשסילקו אותו ודאי נמי לא דא"כ בטלה דעתו אלא בשעומדין כל אחד בדעתן וכי אתינן להכי סבירא ליה להאי ש"ם דמן הסברא לחלק בזה בין אצלו ובין אחרים לפי שכל אחד עומד בדעתו הוא והשתא משמע נמי דהאי מילתא דר' מנא בר תנחום קא לפי שיטתא דהאי ש"ס וכדאמר לעיל להא בפשיטות וכדמתרץ הכא אליביה המתני' דלקמן. אבל באמת מכל הא דמשמע מהכא לא מצינן להשוות הסוגיות דהכא ודהתם בזה. דהתם דף ג' ע"ב פריך נמי מהאי מתני' דלקמן אמילתיה דר' יוחנן דהוא כר' מנא בר תנחום דהכא דקאמר עד שיורו כולן ומדייק טעמא דאמר להו טועין אתם הא מישתק שתיק הוי הוראה וקשיא לר' יוחנן דהא עד שיסכימו כולן קאמר ודחי לה התם ולבסוף קאי דברי ר' יוחנן בתיובתא. והשתא לפי המסקנא למדנו דהאי דיוקא קאי טעמא דאמר להן טועין אתם דאז לא הויא הוראה כלל לא אצלו ולא אצל אחרים כדמשמע מפשטא דמתני' וס"ל להש"ס דילן דהיא גופה אשמעינן המתני' ולדיוקא איצטריך דטעמא דאמר להן אבל אי מישתק שתיק הויא הוראה ודלא כר' יוחנן ואצל אחרים הוא דהויא הוראה אבל אצלו ע"כ דלאו הוראה היא דזה נלמד ממתני' דריש פירקין הורו ב"ד וידע א' מהן שטעו וכו' ועשה ה"ז חייב מפני שלא תלה בב"ד וזה פשוט הוא וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בריש פי"ג משגגות דמחלק שם בין אמר להם טועים אתם דלא הויא הוראה כלל וסיים וכל מי שעשה על פיהם חייב וכו' שנ' ואם כל עדת ישראל ישגו עד שישגו כל סנהדרין. וכלומר דבזה לא פליגינן אדר' יוחנן וכ"ע מודים וכשאמר להן טועין אתם דלא הויא הוראה של כל סנהדרין וכסתמא דמתני' דלקמן והאי קרא ואם כל עדת בא ללמדינו עד דאיכא כולהו הוי הוראה כדמסיק התם וזהו מהאי טעמא גופיה דדילמא איכא חד דיחלק עליהן ויאמר להן לא כדעתכם הוא הלכך בעינן עד דליהוי כולהו כי אם במישתק שתיק לא קמה מילתיה דר' יוחנן דאמר עד שיסכימו כולן ויאמרו בפירוש כן ובהא לא קי"ל כוותיה וכדסיים שם דאצל אחרים הויא הוראה דפשטה ההוראה וכל שעשה על פיהם פטור מלבד אלו ששתקו כדלעיל. ומזה נדע ג"כ דדברי הר"ב בפי' האי מתני' דלקמן הם דברי הרמב"ם ז"ל. וממה שכתבנו נתבאר דמה שהקשה כאן בלח"מ והניח בצ"ע מתורץ הוא בדברינו דאין הכי נמי דה"ק עד דאיכא כולן הוא דהויא הוראה ומטעמא דשמא ימצא אחד טעם ויחלוק עליהן בפירוש וכדאמרן:
פשיטא לך רוב. מה דפשיטא ליה בחזרה דברובא סגיא משום דעיקר הלימוד עד שיורו כולן להאי מ"ד מואם כל עדת ישראל ישגו נפקא כדאמר התם אליבא דר' יוחנן דס"ל הכי א"כ דוקא בהורייה ומטעם גזירת הכתוב הוא אבל בחזרה הוי דיניה כמו בעלמא דהולכין אחר הרוב לכ"ע והלכך מיבעיא ליה נמי דאף דאזלינן בתר רובא אם רוב ההורייה או רוב המשתייר משום דלהאי מ"ד איכא סברא לומר דהכל הולך אחר היושבין בתחלה להורייה. והשתא למאי דקי"ל דלא כר' יוחנן אלא בהורייה ג"כ הולכין אחר הרוב כמו בעלמא דרובו ככולו כמבואר לעיל א"כ דיניה כמו בעלמא לכל מילי דהכל הולך אחר הרוב שהן לפנינו ומסתברא דאחר רוב המשתייר ומש"ה התם הרמב"ם ז"ל ולא כתב מזה כלום בדין דחזרה בסוף פי"ד שם: