עד שלא נתארסה ונתארסה. בבבלי דף פ' מפרש רב אדא בר אהבה כרבי יצחק בר חקולה דהכא לא נישאת זהו לאלתר נישאת זהו לאחר זמן. וכתב הרשב"א ז"ל אחר שהביא לסוגיא דהכא וז"ל מסתברא דאפילו לגמרין דאמר רב אדא בר אהבה כל שלא נישאת לאו דוקא נשאת אלא אפילו נתארסה דהא ממתני' דקתני לא כל הימנו לאבד זכותו של שני מסייע ליה ולההוא טעמא אפילו נתארסה כן כדאיתא בירושלמי ונשאת דקאמר לא תיקשי דהא אמרינן בעלמא נשאת לא תצא ואמרי' עלה לא נשאת דוקא אלא אפילו התירוה לינשא לא תצא מהיתרה הראשון אלמא אפי' התירוה לינשא קרוי נשאת כל שכן כאן שכבר נתקדשה עכ"ל. ומדעת הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' גירושין הני י"א לא משמע כן דאי איתא לא שתק מלומר אפילו נתארסה ולא כתב שם אלא ואם נשאת ואחר כך הוציא הבעל את הגט כו' אין שומעין לו לאוסרה על בעלה. וקשה לי לדעת הרשב"א ז"ל דהא משמע הכא דפליגי הני אמוראי בהא ומתני' מסייע לר"ז ומשמע דמ"ד משניסת דוקא קאמר כדעת הרמב"ם ז"ל לפי שיטת הבבלי כנראה מסתימת דבריו. ובעיני נראה לפרש סוגיא דהכא דפליגי בהא דרש"י ז"ל פי' במתני' טעמא דלאחר זמן אינו נאמן דאמרינן קנוניא עשו ביניהם להחליף השטרות אחר שניסת והתוס' בריש דף פ"א הקשו ע"ז דמה שייך קנוניא דכיון שניסת לשני לא מצי להחזירה דתצא מזה ומזה ותירצו בדוחק דפעמים אין הבעל שם על לבו שאסור להחזירה ועושה קנוניא ואפשר לומר דחשש הקנוניא היא שמתכוונת לאסור עצמה על השני מחמת שנאה אע"פ שגם הראשון אינו יכול להחזירה וכן פי' הב"ח בסי' קנ"א והרמב"ם ז"ל פי' שם טעם אחר שאינו נאמן דחיישינן שמא נפל הגט מידה ומצאו זה ונ"מ בין ב' הפירושים האלו דלטעם חשש הקנוניא א"כ גם בנתארסה איכא האי חששא אבל לטעם חשש הנפיל' איכא למימר דלא חיישינן אלא בשניסת דאז אינה מקפדת לשמור גיטה וכל זמן שלא ניסת עדיין אף על פי שכבר נתקדשה משמרת גיטה שלא להוציא לעז על קידושיה ולא חיישינן לנפילה ובהני ב' פירושים פליגי אמוראי דהכא. והרמב"ם פסק כטעמיה דלא ס"ל חשש הקנוניא מכח קושית התו' ולא חיישינן נמי שיתרצה הראשון לדבריה מחמת שהיא שונאה להשני דמאי איכפת ליה בהא אלא בנישאת הוא דחיישינן לנפילה והוא בעצמו מתכוין לאסרה על השני והלכך דוקא בנשאת הוא דאין שומעין לו: