רבי יהודה ברבי אומר בדין היה אפי' שוגג שיהא חייב כו'. ובבבלי דף נ"ג פלוגתיה דחזקיה ורבי יוחנן היא וקאמר נמי ר' יוחנן התם היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ובמזיד חייב משום קנס שלא יהא כל אחד הולך כו' והקשו בתוספות לר' יוחנן דפוטר בשוגג מן הדין מההיא מתני' דבכורות דן את הדין כו' דמוקי התם אפי' לרבנן דלא מיחייבי משום דינא דגרמי משום דמיירי שנגע בשרץ בידו ואמאי חייב והא שוגג הוא ותירצו דהתם פשע דמה היה לו לטמאותה בידים כדי להחזיק דבריו והוי כמו מזיד דהכא ע"כ ומשמע מדבריהם דהתם נמי החיוב לאו מדינא הוא אלא משום קנס כמזיד דמתני' אליבא דר"י וקשה דהא הכא משמע דמדינא מיחייב התם דהרי דחי לה להא דרבי יוסי דס"ל המטמא אינו כעושה מעשה ופשיטא דאמזיד דמתני' קאי דלאו כעושה מעשה הוא ואינו חייב אלא משום קנס וקאמר דליתא מהאי מתני' דבכורות דמטמא בידים כעושה מעשה דמי אלמא מדינא הוא דמחיי' וי"ל דהכא לא קאמר אלא לדחות הראיה ממתני' דהגוזל דשאני לן בין נטמאת מאליה לטימאו בידים ולעולם אפי' טימאו בידים לא מחייבינן ליה אלא משום קנסא דהיזק שאינו ניכר הוא. ועוד דע"כ סוגית הבבלי פליגא אדהכא מדמותי' התם למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק ממתני' דהגוזל אלמא לא שאני ליה בין נטמאת מאליה לטמאו בידים לענין גזילה כדפי' התוס' ד"ה גזלן דאי שמיה היזק הוי ליה כניכר וא"כ קנאו הגזלן בשינוי וצריך לשלם לו כעין שגזל ולא מצי אמר לו הרי שלך לפניך:
מתניתא מסייע לר' יוחנן. תימא מאי סייעתא היא הא לר' יוחנן ע"כ משום קנסא הוא דמיחייב והכא פטור לגמרי מדיני אדם קאמר וי"ל דר' יוחנן מוקי להך ברייתא בשוגג והיינו באומר מותר דנמי שוגג הוא כדאמר הכא לקמן דבשוגג ממש ליכא לאוקמי דהא בעינן דניחא ליה להעושה כדכתבו התוס' שם בד"ה העושה מלאכה דאע"ג שלא מרצון הבעלים הוא אם מרצון העושה הוא הוי עובד דומיא דעבד וכ"כ הרשב"א ז"ל אבל למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק קשיא דאפי' שוגג הוא אמאי פטור דהכא ליכא למימר כדי שיהא מודיע וטעמא דבשלמא גבי מטמא טהרותיו של חבירו איכא למיחש אי מחייבת ליה לא מודע ליה ואכל איסורא אבל הכא גבי פרה לא חשיד בשביל ממוניה להכשיל לרבים שיהיו עושין טהרות ע"ג פרה זו שנפסלת במלאכה והילכך סייעתא לר' יוחנן היא וראיה לדברי ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות מ"א בדין טבח שהוא מומחה ומוחזק בכשרות שוחט לעצמו ומוכר לאחרי' ונאמן ואע"ג דאמר לן בפ' עד כמה גבי אילא ביבנה שהתירו לו חכמים להיות נוטל שכר מראיית מום בבכור בין תם בין בעל מום ומפרש התם דהא דשקיל מתם משום דאל"כ אתי למחשדיה אמרי האי בעל מום תם הוא והא דקא שרי ליה משום אגרא הוא וע"כ דהכא שאני דלא חשיד בשביל שכרו להכשיל לרבי' וה"נ בנדון דידן יש לחלק כן ועיין בתשובת הריב"ש סי' ת"ק מ"ש שם בהאי ענינא. ואי לאו דמחלקינן בכה"ג קשה אסוגית הבבלי דמאי מותיב ר"א לדחזקיה מברייתא דפרת חטאת דילמא התם מיירי בשוגג ואומר מותר דהא ע"כ לשיטת הבבלי נמי כשוגג חשיב כדמוכח מההיא דפיגול דקאמר התם שוגגין פטורין. ובהכי ניחא לי ג"כ ליישב דברי הרמב"ם במה שפסק בפ"ז מהל' חובל ומזיק כר' יוחנן דהזיק שאינו ניכר לאו שמיה היזק ובמזיד חייב משום קנס וכתב שם הל' ד' וכן העושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת במזיד חייב לשלם בשוגג פטור הכניס פרה למרבק כדי שתינק ותדוש והשיח דעתו ממי חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ע"כ ובגמרא אמרו מתיב ר' אלעזר העושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק בדיני אדם נמי ליחייב הוא מותיב לה והוא מפרק לה פרה שהכניסה לרבקה על מנת שתינוק ותידוש וכלומר דנתכוין לטובה והילכך תשלומין ליכא ופסולה הויא שנתכוין אף שתידוש כמי חטאת ששקל בהן משקלות הרי דהך שינויא אליבא דמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק הוא ומ"ט פסק הכניס פרה למרבק כו' והא משמע למ"ד היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק לעולם פטור מדיני אדם הוא וכבר השיגו הראב"ד ז"ל בזה והה"מ תירץ דס"ל לרבינו דהך אוקימתא עיקרית אע"ג דאליבא דמ"ד לאו שמיה היזק היא וטעמא דהוי מצי למימר וליטעמיך אמאי לא קנסו ביה רבנן כי היכי דקנסי במטמא וחביריו אלא דלא אמר והרבה כמוהו בגמרא ע"כ ולענ"ד נראה דא"צ לדחוק משום דהוי מצי למימר ולטעמיך אלא דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דס"ל לחלק בין דבר שהוא של יחיד לדבר שהוא של רבים דלא חשיד בהא והילכך מפרש דטעמא דלא מותיב לר"י משום דאיכא לאוקמי בשוגג ובאומר מותר אבל לחזקיה מ"מ קשיא כדאמרן ומפרק לה שהכניסה לרבקה וככ"ע אתייא ולא תידוק מינה לא סייעתא לר"י ולא תיובתא לחזקיה והשתא במזיד לכ"ע חייב לחזקיה מדינא ולר' יוחנן משום קנס: