במגבה הדבר תלוי מגבה לשון דיבור הוא כמו אגיבון ליה כלומר בדיבורא משבאת לב"ד ותבעה מקצת כתובתה איבדה מזונותיה ועיין בפ"ד דנזיר סוף הל' ג' בפנים ד"ה ר"ש כדעתיה ועיין לעיל פ' הכותב שם פירשתי מלשון גבייה ולעניין כונת הענין חדא היא אלא דלפי משמעות לישנא דהאי ש"ס בכל מקום בלשון דיבור מיתפרשא:
כאן ביתום גדול כאן ביתום קטן. בבבלי דף נ' מסיק כאביי קשישא יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית ומשמע בין לב"ח בין לנזקין וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל דסתם דבריו בפ"ח מהל' נ"מ הלכה י"א שכתב מת המזיק קודם שישלם אין ב"ד נזקקין למטלטלין של יתומים אלא לקרקע וגובין לניזק מן הזיבורית. והרשב"א ז"ל כתב בשם מורו הר"ר יונה ז"ל דהני מילי לענין ב"ח דלא מסיק אדעתיה דמית ונפלו נכסי קמי יתמי אבל לענין נזקין דדינו מן התורה בעדית לקטנים עבדינן תקנה אבל לא לגדולים וכ"כ הרא"ש ז"ל וסיים ודברים של טעם הן ונראה דמהכא אין ראיה דהרי משמע דרבי יוסי בר בון קאי נמי אב"ח לחלק בין יתום גדול ליתום קטן וא"כ ע"כ טעמא לאו משום דמוקמינן בקטנים אדאורייתא ושמא דהאי תלמודא אזיל לשיטתיה דגם בב"ח דיניה בעידית מן התורה כדלעיל א"נ כדר' סימאי דעכ"פ בבינונית מדאורייתא וביתום גדול כל חד אדיניה מוקמינן. והילכך לשיטת הבבלי מסתברא לחלק בין ב"ח לנזקין ביתומים גדולים כדברי הר"ר יונה ז"ל ועיין לעיל ריש פרקין: