רבי אבהו בשם חזקיה כו'. בבבלי דף ל"ז פליגי אביי ורבא באוקימתא דמתני' אביי מוקי לפני יאוש ולשום עבד ישתעבד לרבו ראשון לשום בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשום בן חורין פרקיה לרבו ראשון נמי לא דילמא ממנעי ולא פרקי רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד קסבר כשם שמצוה לפדות את ב"ח כך מצוה לפדות את העבדי' ורבא מוקי לאחר יאוש ולשום עבד ישתעבד לרבו שני לשום ב"ח לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשום ב"ח פרקיה לרבו ראשון נמי לא דהא לאחר יאוש הוה רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקי' דאמר חזקיה מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו ע"כ והך שיטתא דהאי תלמודא ע"כ א"א לפרש דפליגי באוקימתא דהא ר' זעירא מייתי ראיה אליבא דרבי אבהו מהתוספת' והתם על כרחך בלפני יאוש מיירי מדקאמר דוקא רבו אלא דפליגי בפירושא דמתני' ובפירושא דתוספתא בהא דקאמר ישתעבד וכ"ע כאביי מוקמי לה ור' אילא כאביי ממש ומפרש התוספתא נמי ישתעבד לראשון כדמייתי ר' יוסי ראיה לר אילא מסיפא דקתני רשב"ג כו' דודאי ישתעבד לראשון הוא כדמפרש טעמא שכשם כו' מכלל דת"ק סבר אין מצווין וא"כ על רבו ראשון קאי כמבואר בפנים. והתוס' כתבו על הא דקאמר אביי לרבו שני לא דהא לשום בן חורין פרקיה הוא הדין דהוי מצי למימר לרבו שני לא דהא לפני יאוש הוא ונראה דנ"מ בין ב' הטעמים האלו דאי דייקינן טעמא משום דפרקיה לשום בן חורין אפי' הדמים לא יטול מהראשון דרצה לאבד דמיו לפדותו משום מצוה ולעשות אותו בן חורין וכמשמעות פשטה דהתוספתא כאשר יתבאר לקמן ואי אמרינן טעמא דמשום לפני יאוש הוא האי טעמא לא סגי אלא שלא ישתעבד בו ואכתי איכא למימר דהראשון צריך ליתן לו דמיו ואפשר לומר דמשום הכי נקט אביי האי טעמא דלשם ב"ח פרקיה לאשמועינן דאין צריך הראשון ליתן דמי פדיונו להשני ועיין בדיבור דלקמן:
הלכה כרשב"ג. כתב הרי"ף ז"ל אחר שהביא לאוקימתא דרבא וחזינן לגאון דקא פסק הלכתא כרבנן דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים והראב"ד ז"ל כתב דהלכה כרשב"ג והביא ראיה לדבריו מדאמר חזקיה מפני מה אמרו כו' דמשמע דרבי' נינהו דסביר' להו כרשב"ג ועוד דבירושלמי פסק בהדיא כרשב"ג ועוד האריך בראיות וכן דעת הרא"ש ז"ל. אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל דחי ראיותיו דאי משום כללא דרבי יוחנן כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו כבר כתב רב אלפסי ז"ל בפ' גט פשוט והדין כללא לאו דוקא דלא אמרי' הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא. והא דפסקו בירושלמי הלכה כרשב"ג היינו משום דמוקי לה בלפני יאוש כאביי הילכך מסתבר טעמיה דרשב"ג דהא רבא נמי בלפני יאוש הכי ס"ל לדברי הכל ואין למדין ממנו לאחר יאוש והילכך כפסקא דגאון מסתבר ואף רבינו אלפסי כוותיה ס"ל מדכתב לה סתם ולא פליג עליה עכ"ל הרשב"א. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' עבדים הל' ט"ו וז"ל שם. עבד שנשבה אם נתייאש ממנו רבו ראשון כל הפודה אותו לשם עבד ישתעבד בו והרי הוא שלו ואם פדהו לשם בן חורין ה"ז בן חורין ואם לא נתיאש ממנו רבו ראשון הפודה אותו לשם עבד נוטל פדיונו מרבו וחוזר לרבו ואם פדהו לשם בן חורין חוזר לרבו הראשון בלא כלום ע"כ. ובהשגות שם עבד שנשבה אם נתיאש ממנו כל וכו' א"א זהו כרשב"ג וכאביי עכ"ל ופי' הכ"מ לדברי הראב"ד וז"ל ביאור דבריו לומר שדין זה אינו כמו שכתב רבינו כחכמים וכדאוקי רבא דאין הלכה אלא כרשב"ג וכמ"ש שזהו דעתו של הראב"ד וכאביי וכמו שכתב הרשב"א דמאן דפסק כרבן שמעון ב"ג היינו משום דמוקי מתני' בלפני יאוש כאוקימתא דאביי עכ"ל ויש לתמוה הרבה ע"ז שהוא ז"ל הביא ראיה לפרש דברי הראב"ד מן הסתירה שסותר הרשב"א דבריו שהרי מבואר הוא שהראב"ד פוסק הלכה כרשב"ג אליבא דרבא וא' מן ראיותיו מדאמר חזקיה מפני מה אמרו וזהו אליבא דשיטתא דרבא ולא כתב הרשב"א דמאן דפסק כרבן שמעון בן גמליאל כו' אלא על מה שהביא הראב"ד ראיה מהכא ע"ז כתב דאין למדין ממנו לאחר יאוש אליבא דרבא. ועוד דאין לשון השגה זו וכפי המובן מדבריו דאמר זהו כו' ואין דרך הלשון מורה כן. אשר ע"כ נלע"ד דאין השגתו של הראב"ד אלא על סוף דברי הרמב"ם ואם לא נתיאש כו' והיינו דציין אם נתיאש ממנו כל וכו' לומר דאסיפא קאי וכמו שיתבאר. ומתחלה נבא לפרש דעתם באר היטב כל חד וחד לפי שטתו בפי' התוספתא והסוגיא ומתוך זה יצא לנו לאורה כונת דבריהם ז"ל. ונאמר דהרי דברי הרמב"ם במ"ש ואם לא נתיאש לכאורה נראה שהם מדברי התוספתא הנזכרת כמ"ש הכ"מ אבל באמת אינו כן דהכי איתא התם עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשם בן חורין לא ישתעבד ואין רבו נותן דמיו רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו כשם שמצווין כו' ע"כ כן הגי' בספרים שלפנינו וגי' הר"ן בדברי ת"ק לשם ב"ח לא ישתעבד ותו לא וכן הביא הכ"מ. ובמה שכתב הר"ן ופשטה דהך תוספתא משמע דאפי' שפדאו לשם בן חורין צריך רבו ראשון ליתן דמיו כבר תמה הכ"מ ע"ז דאדרבה פשטה משמע איפכא דלגבי לשם עבד תני ורבו נותן דמיו ולגבי לשם ב"ח לא תני הכי ועוד דכיון דלשם ב"ח פדאו הרי הפקיר דמיו והיאך יעלה על דעת שיטול פדיונו מרבו הראשון. (ובענין קושיא הראשונה אפשר לומר לדעת הר"ן דעל דברי רשב"ג קאי דהוא ז"ל נמי פסק כוותיה ואין להאריך בזה) והנך רואה דדברי הרמב"ם אינם עולין לא כדברי ת"ק בהתוס' שהרי ת"ק ס"ל לשם ב"ח לא ישתעבד כלל ולא כדברי רשב"ג שהרי משמע מדבריו שאפי' לשם ב"ח נותן דמיו והוא ז"ל כתב וחוזר לרבו הראשון בלא כלום. אמנם יהיה קושית הראב"ד לפי פירושו דדברי הרמב"ם אינם עולין בזה אלא כרשב"ג ולפי שיטתא דאביי ולא כרבא. שהרי במה שהקדמנו בדבור דלעיל דאביי נקט בלישניה טעמא דלשם בן חורין פרקיה משום דס"ל דא"צ הראשון ליתן דמי פדיונו ומוקי פלוגתייהו בלפני יאוש כדמוכח מהתוספתא מדקתני רבו נותן דמיו משמע ולא אחר כהכרחת הש"ס דהכא אלא דאביי אינו מפרש דברי רשב"ג כדקתני התם בין כך כו' ורבו נותן דמיו דלא משמע כן מסתימת דבריו במתני' דלא קאמר אלא ישתעבד ומשמע ליה לאביי דלא פליגי בהא ת"ק ורשב"ג במתני' ולכ"ע אין צריך ליתן דמים אם פדאו לשם ב"ח ולא פליגי אלא בישתעבד כדנקט טעמא כשם שמצוה כו' ולא אתי למימנע אף אם אינו מקבל דמיו. אבל רבא דמוקי פלוגתייהו בלאחר ייאוש וכן נמי הוא מפרש התוספתא כעין דמפרש להמתני' והא דקתני רבו לאו דווקא רבו וה"ה אחר א"נ רבותא אשמועינן דאפי' רבו חייב ליתן דמיו הואיל ולאחר יאוש הוא אבל בלפני יאוש ס"ל לרבא דכ"ע לא פליגי ולת"ק נמי ישתעבד לראשון כדפירשו התוס' בד"ה אי לפני יאוש וע"ש. ואף אם פדאו לשם עבד סבירא ליה דא"צ ליתן דמים דמן הסברא יש לנו לומר מכיון דלפני יאוש הוא מפני שהיה סבור בדעתו שיכול להצילו ולא היה לו לזה ליתן דמים בעדו ולפדותו בלא רשותו. כך הוא שיטת הראב"ד ז"ל. והשתא דבריו עולין כהוגן בהשגתו זהו כרשב"ג וכאביי ר"ל דמקשה דברי רמב"ם אהדדי דריש דבריו המה נמשכין אחר דברי רבא וכחכמים וסוף דבריו בלפני יאוש המה כרשב"ג וכשיטתא דאביי. ולשיטת הרמב"ם יש לומר דמפרש נמי אליבא דרבא דמוקי התוספתא ג"כ בלאחר יאוש כדאמרן אלא בלפני יאוש ס"ל דכ"ע ל"פ דאם פדאו לשם עבד ישתעבד לראשון ונותן דמיו דהרי השני לא הפקיר דמיו. ובסברא זו שכתבתי פליגי הראב"ד והרמב"ם. ואם פדאו לשם ב"ח לכ"ע חוזר לראשון בלא דמים ולפ"ז דברי הרמב"ם הם עולין הכל אליבא דרבא ורישא אליבא דחכמים וסיפא ד"ה ולק"מ. כך נ"ל בכוונת דבריהם ז"ל. והלח"מ כתב לדעת הרמב"ם בדרך אחר ע"ש והנלע"ד כתבתי: