אם מצאו על אחר כשר ואם לאו פסול בבבלי רמי אמתני' דב"מ ומשני רבה דמתני' דהכא מיירי במקום שהשיירו' מצויות והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת כו' ר' זירא רמי מתני' אברייתא כו' ומשני כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות איכא דאמרי והוא שחוזקו והיינו דרבה ואיכא דאמרי אף על גב דלא הוחזקו ופליגא דרבה ופסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל כלישנא בתרא דר' זעירא לחומרא וכתב הרא"ש ז"ל ויראה דכ"ש אם הוחזקו אע"פ שאין השיירות מצויות דיותר יש לחוש שאותו המצוי בעיר עבר דרך שם אפי' במקום שאין השיירות מצויות ממה שנחוש שבא אחר מעיר אחרת ועבר דרך שם ואפי' במקום שהשיירות מצויות עכ"ל אבל אין דעת הרשב"א ז"ל כן שכתב כל שהוחזק אחד כשמו במקום שאין השיירות מצויות לא חיישינן ליה משום דלנפילה דחד לא חיישינן והיינו טעמא דרבה דס"ל דוקא במקום שהשיירות מצויות נמי בעינן משום שאין הכל תלוי אלא בנפילה דרבים ולפיכך האי לישנא בתרא דר"ז פליגא עליה דכיון שכן כל שנמצא במקום שהשיירות מצויות אנו חוששין ליוסף בן שמעון טובא מפני שהשיירות מביאין גיטין של יוסף בן שמעון טובא ולנפילה דרבים חיישינן ואע"ג דלא הוחזקו ב' יוסף בן שמעון באותה העיר זהו תוכן דבריו ז"ל וכן כתב לקמן לשיטת הסובירים לפרש דברי הרי"ף דס"ל דמקום שאין השיירות מצויות והוחזקו הוי כמקום שהשיירות מצויות ולא הוחזקו ושקולין הן והקשה הוא ז"ל תמה על עצמך ר' זירא מ"ש דנקט כאן במקום שהשיירות מצויות כו' ליפלוג נמי בין הוחזקו ללא הוחזקו ע"כ וקושיא זו ל"ק לשיטת הרא"ש ז"ל דס"ל דהוחזקו חמיר וי"ל ר"ז רבותא קמ"ל ועיין לקמן בד"ה עבר עכו"ם שכתבתי להכריח דשיטת הרמב"ם ז"ל אתיא כשיטת הרא"ש ז"ל בזה:
מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר. כתב הר"ן ז"ל שיש בכלי סימן והוא שלו אם מכירו גם לגט כשר אבל בלא תפיסה אם מכירו לא דלא סמכינן אטביעו' עינא אלא לצורבא מרבנן כך כתב רש"י ז"ל (ובפי' רש"י שלפנינו לא נמצא כן אלא או או קתני כדפרישית במתני') וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה"ג ולא מיחוור דכיון שיש לו סימן בחפיסה למה צריך שיכיר הגט דהא קי"ל דחמור בסימני אוכף מהדרינן ועוד דודאי כולהו אינשי קים להו בטביעות עינא ועדיף טפי מסימנא דהא קטלינן ביה ומשום טביעות עינא דקלא נמי מותרין בנשותיהן בלילה כדאיתא פ' גיד הנשה וכי אמרינן בגמרא דוקא צורבא מרבנן אבל אינש דעלמא לא לאו משום דעם הארץ לא קים ליה בטביעות עינא אלא משום דכיון שמצאוהו אחרים והוא בידינו חיישינן שמא משקר הוא משום הפסד שכרו והיינו טעמא נמי גבי מציאה דלא מהדרינן אלא לצורבא מרבנן בטביעות עינא אבל הכא שהוא עצמו מצא למאי ניחוש לה אלא ודאי תנא תרתי קאמר מצאו בחפיסה ויש לו סימן בה או שמכירו לגט בטביעות עינא כשר עכ"ל ועיין ביבמות פ' האשה בתרא הלכה ג' במראה ד"ה שנייא שכתבתי שם טעם לדעת הרמב"ם דס"ל דלא סמכינן אזימן דחפיסה דחיישינן לשאלה ואע"ג בפי"ג מהל' גירושין פסק כלישנא בתרא דיבמות שם דסימנין דרבנן לענין איסורא ולא סמכינן עלייהו כ"א דוקא בסימנין מובהקין ביותר דהני לכ"ע דאורייתא הוו כאשר ביארתי שם ולהך לישנא לא מוכחא מידי דחיישינן לשאלה דלא אמר התם חיישינן אלא להך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא כמבואר בגמרא שם מ"מ ס"ל להרמב"ם דלעולם האי חששא איכא ולענין איסורא אזלינן לחומרא אלא דלא הוכרח הש"ס לאתויי להאי טעמא דחיישינן לשאלה כי אם למ"ד סימנין דאורייתא לפרש מחני' דהתם דקתני אע"פ שיש סימנין בכליו ומכאן יש סעד לדברי הב"י בסי' י"ז שכתב לדעת הרמב"ם דס"ל דחיישינן לשאלה ואם שאינו נמצא מבואר בדבריו ז"ל כפי שנתבאר שם בדברי ע"ש: