עושין פסין. גובהן י' טפחים ורחבן ששה. רש"י ז"ל פי' גם על הפשוטין דר"מ באמצע נותן לכל רוח לוח רחב אמה. ולפ"ז בזמן שיש שם יותר מי"ג אמה ושליש שצריך להרבות בפסין אף לר' יהודה דקי"ל כוותיה והיינו בפשוטין כדכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ו מהלכות שבת בהלכה כ"ט היה צריך שיהא ברחבן ששה. ומסתימת דברי הרמב"ם לא משמע כן שלא כתב שם אלא ובלבד שירבה בפסין פשוטין שמניחין אותן בכל רוח כדי שלא יהא בין פס לחבירו יותר על י"ג אמה ושליש ולא ביאר כאן כלום משיעור פשוטין כ"א למעלה בהלכה כ"ז גבי דיומדין כתב כמה יהא גובה כל פס מהן י' טפחים ורחבן ו' טפחים והה"מ כתב גבי פשוטין ורחבן מבואר בירושלמי כל שהוא. וכן ראיתי בהריטב"א שכתב אמרו בירושלמי פסין אין להן שיעור וע"כ על הפשוטין קאמר עכ"ל. ואפשר שבירושלמי שלפניהן היה כתוב כך ולא נמצא זה בספרים שלפנינו מבואר בהדיא גבי פסי ביראות מיהו לדינא קושטא היא ונלמד ממה דאמרי' כאן בפרק דלעיל בהלכה ז' גבי מעשה שהלך ר' יהושע בן קרחה אצל ר' יוחנן בן נורי וכו' והיה נוטל אעים וסותם דוקרנין וסותם עד שמיעטן בפחות מעשר אמר כזו כן מחיצת שבת. וא"כ מסתברא דבפסי ביראות כל היכא דבעי' פשוטין אף לר' יהודה שהדין כן דכל שהוא ממעט בכדי שלא יהא הפרוץ יותר מי"ג אמה ושליש סגי ולא אמרו רחבן ששה אלא באלו ד' דיומדין שבד' זויות כדי שיהא אמה לכאן ולכאן בכל רוח ורוח. ועיין לקמן בד"ה מתוך שאת עושה דיומדין מה שיתבאר בענין הפשוטין לר' יהודה בס"ד:
קשורות ולא מותרות. ביארתי בפנים דלא תיקשי אמאי אזלינן כאן לחומרא ובסיפא לקולא. והרמב"ם שם בהלכה כ"ז לא העתיק אלא הסיפא הרבקות של ד' ד' בקר אחת נכנסת ואחת יוצאת והשמיט מה שאמרו על הבקר קשורות ולא מותרות. ונראה דטעמו ז"ל שהיה מפרש דמה שאמרו קשורות וכו' אליבא דר"מ נצרכה דס"ל של ג' ג' וסתם רבקה אחת היא של שני בקר ומסתמא כל שנים ושנים קשורין הן ולפיכך תני קשורות כלומר שכל השלשה יהיו קשורות יחד שלא יהא השלישי נשמט מהזוג אבל אליבא דר' יהודה לא איצטריך למיתני דלדידי' של ד' ד' הן והזוגות מסתמא קשורות הן: