מאה טבל מאה חולין וכו'. פירשתי להמתני' ע"פ דרך הרמב"ם בפירושו ובחיבורו בפ"ח מהל' מעשר ותוכן הדברים עם קצת תוס' ביאור תמצא מפורש בפנים. ומה שהביא בפי' המשנה לתרץ הקושיא מפני מה אין אנו אומרים דאף שנתערב סאה תרומת מעשר של טבל בהחולין הרי הוא עולה בא' ומאה ולמה יפסיד סאה אחת מן החולין וע"ז מביא דברי ר' יוסי בגמרא אם אתה אומר וכו' כמו שהבאתי בפנים. דע דבגמרא כאן לא מצינו לדברי ר' יוסי אלו אבל הם במקום אחר ובפרק עשירי דב"מ בהלכה א' דמייתי הש"ס להמתני' דהכא שם תמצא לדברי ר' יוסי הללו ואין אנו צריכין להוסיף כאן ולבאר כ"א שני דברים בלבד. הא' דמ"ש הר"ש לפי דרכו בפי' המתני' ואחריו נמשך הר"ב וכתב בבבא מאה חולין מתוקנין מאה מעשר וכו' וז"ל והא דלא מחמרינן הכי בשנתערב עם הטבל וכו' משום דכך הוא הדין דכל דבר המתערב חוזר להיות כתחלתו הלכך המעשר חוזר להיות כטבל ואין הטבל חוזר להיות כמעשר עכ"ל. ונעלם ממני מהיכן למד הכלל הזה שכל דבר המתערב חוזר להיות כתחלתו והיה צריך ראי' לכלל הזה ואנן איפכא שמעינן מהסוגיא דמנחות (דף כג) דפליגי התם בדבר שנתערב אי בתר בטל או בתר מבטל אזלינן ולענין כל דבר שאפשר להיות כמוהו וכו' כמבואר להמעיין שם ולדברי הר"ש דאמרינן דכל דבר המתערב חוזר להיות כתחלתו א"כ היה הדין בנתערב טבל עם מעשר שיהא הכל טבל כמו שאמר שהמעשר חוזר להיות כטבל ובאמת אינו כן אלא דתליא בהך פלוגתא דמנחות שם דלמ"ד בתר מבטל אזלינן א"כ הטבל אפשר להיות כמעשר שהרי אתה יכול לתקנו ואין המעשר חוזר להיות טבל ולמ"ד בתר בטל אזלינן איפכא הוי לענין דין ביטול ולא אישתמיט לן במקום מהש"ס ללמוד הכלל הזה בפשיטות שכל דבר המתערב חוזר להיות כתחלתו (ועיין לקמן בפ"ד דתרומות בהלכה ג' ובסוף פ"ג דחלה מה שביארתי בענין דין ביטול) אמנם לפי דרך הרמב"ם ופירושו אין אנו צריכין לכל זה דהטעם הוא הואיל שאין כאן תרומת מעשר מבורר לפיכך אמרינן שאם נתערב המעשר עם החולין אע"פ שאין בהחולין כדי להעלות התרומת מעשר שעדיין הוא בתוך המעשר אינו עושה הכל מדומע לפי שלא נתברר בתרומת מעשר שבו והלכך די לנו שנחמיר לאסור עד כדי עשרה מן החולין מפני החשש של תרומת מעשר שהוא בתוך המעשר ואכתי לא הופרש וצריך להפריש מן החולין מצד חומרא בעלמא ובהיות כן ממילא מתורצת לן ג"כ קושית הר"ש במ"ש והא דלא מחמרינן הכי בשנתערב עם הטבל וכו' כמו שהוא בדברי הר"ב דהא בלא"ה ניחא דמהיכי תיתי לומר לן להחמיר כ"כ שאם נתערב המעשר בטבל להזקיקו שיפריש עשרה מן הטבל והרי עדיין אין התרומת מעשר מבורר ולא קרא לו שם לתרומת מעשר ודי בזה שנחמיר שיפסיד סאה אחת מן הטבל כנגד תרומת מעשר שבטבל דמצא מין את מינו והן שוין שבכאן יש עשרה שהמה ראויין לתרומת מעשר ובכאן יש אחת ראויה לתרומת מעשר ושתיהן עדיין לא קרא להן שם לתרומת מעשר והלכך בחומר' שמפסיד סאה אחת מן הטבל סגי משא"כ בנתערב המעשר עם החולין המתוקנין דבחולין לית בהו מהמין הראוי לתרומת מעשר ונמצא כשאתה חושש להאה אחת מהן מפני חשש התערובות הראוי לתרומת מעשר שנתערב בהן צריך אתה לחשוש לכל העשרה הראויין לתרומת מעשר שנתערבו בהחולין דהכא ליכא טעמא לחלק בין אחת ובין כל העשרה כדאמרינן גבי תערובת טבל עם המעשר דמצא מין את מינו זהו הטעם הנכון לפי דרך הרמב"ם ופירושו. הב' במ"ש הר"ש ואחריו נמשך הר"ב בחלוקה דהסיפא בזמן שהטבל מרובה וכו' דהוי כיש לו פרנסה ממקום אחר וכו' וכדין המוזכר במשנה בפ"ג דחלה זה הדמיון מעיקרא פריכא הוא דלא אמרינן הכי אלא בשיש לו פרנסה ממקום אחר בדוקא ולא מהתערובות המרובה והכי תנינן בהדיא בתוספתא שם בין שהטבל מרובה על החולין ובין שהחולין מרובה על הטבל נוטל את כל החולין וכדי תרומת מעשר שבטבל הרי בתערובות שאחד מהן מרובה לא דיינינן ליה כאילו יש לו פרנסה ממקום אחר לומר בו שאינו מפריש אלא לפי החשבון של הטבל בלבד וכ"כ הרמב"ם שם בהלכה ג' כדברי התוספתא וטעמא דמילתא דהא איכא מיהת תערובת טבל בכל חלק וחלק ואין זה דומה לפרנסת טבל ממקום אחר ועוד דאפי' לפי דבריו לא שייך זה אלא דוקא בטבל וחולין שנתערבו ולא בטבל ומעשר שנתערבו ולא דמיא האי כלל להך מתני' דפ"ג דחלה. ועוד זאת אזכיר מי יתן וידעתי להבין מה שסיים הר"ש וכן הר"ב ודוקא עשרה מרובה קאמר כדאיתא בירושלמי ואם כך היתה הגי' לפני הר"ש שהטבל מרובה על המעשר עשר זהו כריר חלמות מבלתי טעם ועיין בתי"ט שרצה ליתן איזה טעם וכמה חלוש הוא ולמה לא נוכל גם בפחות מזה לדונם כך ולעולם נדון הפרוסה לפי ערך המרובה ולא יפסיד כדי תרומת מעשר שבו. אבל באמת הגי' הכתובה לפנינו הוא עיקרית. כל זמן שהטבל מרובה על המעשר מעשר לא הפסיד כלום וכדפרישית בפנים דהעיקר דקפדינן שהמעשר הוא שלא יפסיד כלום ובין הטבל מרובה עשרה או פחות אם הוא באופן שאם ידמע המעשר כשתחשבהו כתרומת מעשר ממש בכה"ג לא מחשבינן ליה כתרומת מעשר ממש הואיל ועדיין לא קרא לו שם וכדי שלא יפסיד המעשר וזהו דרך הנכון לדעת הרמב"ם ומכאן הוא דלמד לומר כן כנראה מסתימת דבריו שם ובזה נדע להבין כל דברי הרמב"ם שם בדיני המשנה ונתיישב הכל מהשגת הראב"ד שם כמבואר להמעיין בהנכלל בדברינו אלו ובענין הנלמד ממתני' דפ"ג דחלה יתבאר במקומו בס"ד: