המקבל שדה מישראל וכו' בגמרא קאמר זו דברי רשב"ג דהתוספתא אבל חכמים חולקין עליו ופסק הרמב"ם כרשב"ג הואיל וסתם לן תנא כותיה כמ"ש בפ"ו מהל' מעשר בהלכה יא:
החוכר שדה מישראל תורם ונותן לו. כתב הר"ש מסתברא דמנכה ליה מחכירות את התרומה ואחריו נמשך הר"ב ובאמת לא מצינו זה לא בהש"ס הזה ולא בהש"ס בבלי בפ' השואל (דף קא) דמייתי מהאי ענינא ולא בתוספתא וכן דעת הרמב"ס ז"ל שנותן לו חלקו משלם אחר שיפריש את התרומה שכך כתב שם אבל החוכר שדה מישראל אם נתן לו מזרע אותה שדה תורם ואח"כ נותן לו מזו שקצץ ליתן לו ובעל השדה מעשר לעצמו וכו' הרי שאחר שתרם נותן לו שקצץ ליתן לו. והחילוק שבין חוכר לבין המקבל בענין זה מבואר הוא לקמן בהלכה ב בהסוגיא כדפרישית שם בפנים ד"ה קנסו חכמים. וכן מה שכתב הר"ש בפי' הפלוגתא דחברייא ור' לא בשם ר' יוחנן דלקמן דפליגי אי יש קנין לנכרי או לא וע"ש ומלבד שהם דברים שאינם מוכרחים האמת יורה דרכו דפלוגתא זו מבוארת בהאי ש"ס בפ"ט דב"מ גבי פלוגתא דרשב"ג וחכמים המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים לא יזרענה חטים וכו' וכמו שביארתי שם פלוגתא דחברייא ור' לא שמביא הש"ס שם ברמיזה ובקצרה ועיין בהלכה דלקמן ד"ה חברייא בשם ר' יוחנן שמביא שם הסוגיא דב"מ ומה ששייך לביאורה ומתוכה יתבאר הכל בס"ד: