הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות אימת שבת עליו וכו'. כדמפרש הש"ס דנ"מ בינייהו אם שאלו בחול ועוד נ"מ איכא אם יש לו מאותו המין דלמ"ד מפני כבוד שבת ליכא דהרי יש לו מאותו המין ולמ"ד מפני אימת שבת עליו אפי' יש לו מאותו המין מותר הוא בשבת לאכול על פיו והאי מ"ד מפני כבוד שבת מופרך הוא מהתוספתא כדפרישית והלכך פסק הרמב"ם ז"ל בריש פי"ב מהל' מעשר כמ"ד מפני אימת שבת עליו ואפי' יש לו פירות מתוקנין מאותו המין ומ"מ בחשיכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר כדמסיק הכא לטעמא מפני שגזרו משום אחד שאין אימת שבת עליו ובמ"ש שם שלא הקלו והאמינוהו אלא לצורך אותה שבת ולפיכך צריך במוצ"ש לעשר גם על מה שאכל בשבת כדכתב שם דזהו ג"כ איכא בינייהו בין הני טעמי דאלו למ"ד שמפני כבוד שבת התירו לא היה צריך לעשר על מה שאכל בשבת ועי' לקמן ד"ה חשיכה מוצאי שבת ועי' בפי' הרא"ש והוא בהגה בפי' הר"ש שפי' שעשו טעם אימת שבת סעד עם כבוד שבת ואין דרך הרמב"ם ז"ל כן כדמוכרח מדבריו אלא כדפרישית ובהא דגריס על ידי עולי עולה פירשתי בפנים לפי' הגי' ובתוס' במנחות (ד' ל' ע"ב) וכן בחולין (ד' עה ע"ב) גרסי' ע"י עילה כלומר עילה בעלמא מצאו חכמים שלא יאכל עד שישאל ואע"פ שלטעם הזה לא היה צריך שאלה ובהא דקאמר לקמן לא אמר אלא שוגג וכו' פירשו דשינוייא הוא להא דפריך למ"ד מפני כבוד שבת א"כ אפי' שואלו בחול יאכל בשבת ומשני לא אמרו וכו' וצ"ל לפי פירושם דה"ק דהרי לא התירו אלא בשוגג דוקא דהא ושכח לעשרן תנינן ואם בחול שאלו וא"כ השים אל לבו בחול והוי כמזיד דמפני מה לא תיקן הוא בעצמו. ולמאי דפרישית דהרמב"ם הכריע כהאי מ"ד מפני אימת שבת משום דאידך מופרך הוא צ"ל דהוא ז"ל לא פירש האי דלא אמרו וכו' דלשינוייא איתמר וטעמיה דמה בכך ששאלו בשעה שלקח ממנו ואם אח"כ שכח מלעשרן שוגג הוא ולא מזיד אלא האי לא אמרו ענין בפני עצמו הוא דמפרש הש"ס דלא אמרו שיסמוך על פיו בשבת אא"כ היה שוגג אחר שבא לידו ולא נזכר לעשרן כדתנינן ושכח אבל לא אם נזכר אחר שבא לידו ושוב שכח מזיד הוא דאמאי לא עישרן מיד שנזכר: