הקלים שבדמאי. וביהודה האוג והחומץ והכסבור ובנוסחת המשניות וביהודה האוג והחומץ שביהודה והכסבר. ולפ"ז הכסבר שבכל המקומות קאמר וכך היתה גירסת הרמב"ם ז"ל במשנה. ומפני כך הזכיר הכסבר בריש פ' י"ג ממעשר ולא הזכיר האוג שלא מנה אלא דברים הנוהגות בכל מקום ועיין לקמן בד"ה מה בין ביהודה בין בגליל. ובענין דין תרומות מעשר של דמאי פשוט הוא שצריך ליתנו לכהן בלא דמים וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהלכות מעשר בהלכה ה' שביאר כיצד מעשרין את הדמאי מפריש כדי תרומת מעשר וכו' ונוטל אותה ונותנה לכהן וכו' ולא כתב שיתן לו דמים והרא"ש כתב בזה והובא בהגהת פי' הר"ש ולא רצה לתקן שימכור תרומת מעשר לכהן דחיישינן אי משהי ליה ישראל גביה עד שיזדמן לו כהן שיקנה דילמא אתי ביה לידי תקלה וכו' ולענ"ד נראה טעם אחר לזה משום דכללא הוא כל שהחמירו בו חכמים מחמת ספיקא דאורייתא הרי הוא כודאי והגע עצמך מה יעשה בו הישראל אם לא ימצא לשום כהן שיתן לו דמים שהרי לאכלו אי אפשר דיש בו ספק עון מיתה ולשמרו להסקה נמי אינו יכול דשמא מתחייב הוא מן התורה ואסור לשרוף תרומה טהורה הלכך ע"כ צריך ליתנו לכהן בחנם וזהו הטעם בתרומת מעשר דמאי ובספק חלה ובכל ספק אם יש כאן חיוב תרומה מלבד בדין דתרם וצריך לחזור ולתרום כהאי דריש פרק ג' דתרומות וכל כיוצא בזה דכבר נתרמה והויא תרומה גמורה מדאורייתא אלא שחכמים החמירו לחזור ולתרום מספק בכל כה"ג הוא דצריך הכהן ליתן דמים בשביל אחת מהן וכמו שביאר הרמב"ם לזה בפ"ה מהל' תרומה וטעמא דכאן אי אתה יכול לומר עשו הספק כודאי שהרי אין כאן ספק עון מיתה לפי שכבר נתרמה ממנה תרומה גמורה מן התורה ומזה תדע דדעת הרמב"ם בזה הוא עיקר ולא כמ"ש הר"ש בפ"ג דחלה שנסתפק בזה והביאו כאן התי"ט וכן במקומו ועיין במ"ש בשם התוס' וכל הדברים אינם מוכרחים כ"א כמו שזכרנו בשם הרמב"ם וראיה לזה מההיא דחולין (דף קלד) והבאתי במקומו לקמן בפ"ג דחלה בהלכה ה' ע"ש ד"ה תמן את אומר ספק פטור וכו' וכן בהלכה ז' שם ד"ה ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל. ומכל המקומות יתבאר לך שדעת הרמב"ם הוא עיקר: