דאינון סברין מימר שהוא פטור והיא חייבת. לפי זה אעיסה עצמה קאי שהן תולין הואיל ואותו הזקן אכל העיסה א"כ סמך על חלת הקמח שהופרש ממנה ונפטרה העיסה מן החלה ובאמת חלת הקמח אינה חלה אלא שאסורה לזרים משום חומרא בעלמא הואיל ונקרא עליה שם חלה והעיסה חייבת בחלה אחרת ופסק הרמב"ם בפי' המשנה כר' יהושע והיינו בעיקר הדין שהעיסה עצמה חייבת בחלה מפני שחלת הקמח אינה כלום וגזל הוא ביד הכהן וצריך להחזירו וכך הם דבריו בחבורו בריש פ"ח מהל' בכורים ולא העתיק שם דחלת הקמח אסורה לזרים דאינו אלא מצד החומרא ומיהו מה שכתב בפי' המשנה שהזקן אכל אותה חלה וכו' משמע דעל חלת הקמח קאי זהו לפי נוסחת המשנה ויש לכוין זה אף לפי הנוסחא האחרת אית תניי תני תיקן לעצמו וכו' וכפירוש הרמב"ם במשנה בזה שהם חשבו שלא חיוב אותו הקמח תלה ובאמת שהוא חייב וכו' ואין נ"מ לדינא מב' הנוסחות האלה לדברי ר' יהושע. ומה שכתב הכ"מ כאן מדלא כ' רבינו אסורה לזרים נראה שפוסק דלא כר' יהושע וכו' אין מזה הכרח כ"כ ומיהת בעיקר דינא לענין חיוב תלה פסק כוותיה וטעמא משום דר' יהושע השיב לחכמים דאין ראיה מאותו הזקן כדקאמר אף הוא וכו' ואין להאריך: