פירות חוצה לארץ וכו'. לא תנינן במתני' אלא חייבין בחלה ובספרי גריס חייבין בחלה ובמעשר כמו שהבאתי בפנים בריש הסוגיא. והרמב"ם בפ"א מהל' תרומות בהל' כ"ב שהביא דין משנתינו כתב בבבא זו פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר שמה שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ ובין בפירות ח"ל ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ חייבין במעשרות מדבריהם ועיין בכ"מ מה שפילפל בפירוש דבריו לענין מעשרות וכל דבריו אינם מדויקים דמ"ש בפירוש האחרון דרצה לומר דבין חלה ובין מעשרות חייבין מדאורייתא כשנכנסו לארץ קודם שנקבעו ואם נקבעו למעשר בחוץ לארץ בזה הוא שאינן חייבין במעשרות אלא מדבריהם וא"כ שיעור לשון רבינו כך הוא ואם נקבעו למעשר ביד ישראל בעודם בח"ל חייבין במעשרות מדבריהם אחר שנכנסו לארץ עכ"ל בזה ומלבד שאין לשון הרמב"ם סובל לכוונה זו דה"ל למימר חייבין במעשרות אחר שנכנסו לארץ מדבריהם אלא דטפי קשה מה שייך קביעות מעשר במקום דאין מעשר נוהג בו ופשיטא דקשה על פי' הא' שלו דר"ל דגם לענין חיוב חלה לא נתחייב אלא מדבריהם אחר שנכנסו לארץ דהא הרמב"ם מביא דרשה דקרא שמה כדדרשו בגמרא ומשמע דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא בעלמא ובעיקר הקושיא שהקשה דמאחר דמקרא דשמה יליף לפטור פירות א"י שיצאו לח"ל גם מתרומה ומעשרות ממילא אית לן למילף לחיוב מדאורייתא בפירות ח"ל שנכנסו לארץ גם לענין תרומה ומעשרות וכל דכן הוא עכ"ל בהקושיא הכ"ש הזה לא שייך אלא במקום דאין כאן גזירת הכתוב וילפינן דבר מדבר ואם דנילף לקולא שיש בו מכ"ש דנילף לחומרא שבו אבל כאן דילפינן מדגילתה לנו התורה שמה דוקא מאי ק"ו הוא זה ואם יש להקשות איפכא הוא דמקשינן דקרא דשמה לא כתיבא אלא בחלה אלא דהרמב"ם דעתו למילף מעשרות מחלה ומנא ליה הא ועוד דא"כ כד ילפינן מעשרות מחלה לכל מילי הוא וכמו דבחלה כשיצאו מא"י לח"ל לגמרי פטורין הן ואפי' מדבריהם דהרי כך הוא דעת הרמב"ם שלא כתב בבבא דרישא בדבריו אלא פטורין סתם כך נימא בבבא דסיפא נמי דאם המעשרו' בפירות ח"ל שנכנסו לארץ אינן אלא מדבריהם כך היה צריך לומר בחלה ואף דזה נוכל לומר שהוא ג"כ כוונת הכ"מ בהקושיא דאם זה מן התורה זה נמי מן התורה ואם זה מדבריהם זה ג"כ מדבריהם אלא דמ"מ טפי היה לו לדקדק מדרשא דהספרי דגריס בהדיא חייבין בחלה ומעשר ומשמע דשניהן שוין הן והנראה בזה לדעת הרמב"ם כך הוא ובתחלה נאמר דלא סמיך כאן על הגי' דספרי אלא על הגי' דהפסיקתא דמביא האי ברייתא וגריס שמה מכאן אמרו פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה ולא גריס מעשר וטעמו דסמיך אהאי גי' חדא דקרא דשמה לא כתיבא אלא בחלה וכלישנא דסתמא דמתני' ועוד דבהדיא אמרינן בסוף פ"ק דקידושין דחלה היא נוהגת מיד שנכנסו לארץ ותרומות ומעשרות לאחר י"ד שנה דוקא כדגריס התם גדול הלימוד שקדם לחלה מ' שנים ולתרומה ולמעשרות נ"ד וכו' כדפירש"י ז"ל דכתיב בבואכם ואמרינן משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה וכו' וכן אמרינן הכא לעיל בפ"ק בהלכה ד' מי"ד למדו לאותן שחייבין בחלה ופטורין מהמעשרות וכו' והשתא נדע דלא יליף הרמב"ם כלל מעשרות מחלה להקיש זה לזה אלא דטעמיה בריש דבריו בדין פירות א"י שיצאו לח"ל דאם בחלה פטורין מכ"ש שהן פטורין מן התרומה והמעשרות שהרי אף בזמן שהחלה נוהגת לא היו תרומות ומעשרות נוהגין וקרא דשמה דמביא לא קאי אלא אחלה וממילא הוא דנימר שאף מהתרומה ומעשרות פטורין מכיון שלא נקבעו למעשרות במקום החיוב ויצאו מקודם לכן ובהכי הוא דאיירי הרמב"ם בכל דבריו בהלכה זו דאי בשנקבעו בא"י ודאי לית דין ולית דיין דנימר שיפטרו בשיצאו אח"כ קודם ההפרשה דהא כבר חל עליהן חיוב המעשרות ומי פטרן וזה א"צ לפנים ומזה נדע ג"כ דסוף דבריו בדין פירות ח"ל שנכנסו לארץ דפסק דחייבין היינו בשלא נקבעו עד לאחר כניסתן לארץ דבעודן בח"ל לא שייך קביעות כלל כדלעיל וא"כ בדין הוא דקאמר דאם נקבעו למעשר ביד הישראל ואחר שנכנסו לארץ דאין כאן חיוב מעשרות אלא מדבריהם ומשום דמחלה לא ילפינן כלל לענין חיוב כ"א לפטור בדין דרישא ממילא הוא דשמעינן דאם מחלה פטורין פשיטא דפטורין לענין מעשרות ופטורין הן לגמרי וכדאמרן שהרי לא נקבעו במקום החיוב אלא דבסיפא בפירות ח"ל שנכנסו לארץ בדין היה שיהו פטורין לגמרי דלא ילפינן מחלה לענין חיוב אלא מפני הרואין שהוקבעו כאן בא"י למעשרות תקנת חכמים הוא שיהו חייבין במעשר ומזה נדע דממילא יש כאן תשובה להראב"ד בהשגה בדין דרישא בפירות א"י שיצאו לח"ל דדעתו לחייבן במעשרות מדבריהם וכמ"ש ולי נראה שלא נחלקו ר"א ור"ע וכו' וסיים ומי שאינו מודה בזה טועה ובחנם הרעיש כ"כ דהיכן מצינו שלא נקבעו במקום החיוב ואנן נחוש מפני הרואין ואיפכא הוא דמצינו שהרי הטבל לא הוקבע במעשר מן התורה עד שיראה פני הבית ואם הכניס התבואה במוץ שלה פטורה ולמה לא נחוש מפני הרואין לדעת הראב"ד שיאמרו זה הטבל נכנס לבית ולא הופרש ממנו מעשר אלא דנימא דהרואין שנכנס לבית ראו שלא נגמר מלאכתו ולא הוקבע למעשר וכשבא לח"ל מקום הפטור הוא ולא איירינן לא במתני' ולא בדברי הרמב"ם אלא בזמן שלא הוקבעו בא"י למעשר וזה פשוט הוא וכדלעיל ומזה נבין טעם לכל דברי הרמב"ם בהל' זו וכמבואר וא"צ להאריך יותר: