אלא כרבי שמעון בן אלעזר וכו'. הך דרשב"א בברייתא דלקמן מייתי לה נמי בבבלי פ"ב דחולין דף לג ע"ב בשינויא דרב פפא התם על המתני' השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם וכו' מדקתני נאכלין בידים מסואבות וכו' וקאמר רב פפא הכא בידים תחלות עסקינן וכרשב"א דאמר משום ר"מ וכו' וזהו דלא כדבעי בבבלי פרקין דף י"ח לשנויי מעיקרא לרומיא דמתני' דהכא אמתני' דבכורים דקתני התרימה והבכורים וכו' מה שאין כן במעשר וכ"ש בחולין דלא בעי נטילת ידים ובעי לשנויי רומיא דמעשר אמעשר דמתני' דהכא כרבנן דפרק י"א דפרה כל הטעון ביאת מים מד"ס ומתני' דבכורים כר"מ ולכאורה הוה קשיא דר"מ אדר"מ בהך ברייתא דרשב"א שאמר משום ר"מ דס"ל דאשכחן שהידים תחלות הן אף לחולין אלא דבלאו הכי לא קאי האי שנויא בפרקין שם אלא כדמסיק אידי ואידי באכילה ול"ק כאן באכילה דנהמא וכאן באכילה דפירי וכן כתב הרמב"ם בריש פ"ו מהלכות ברכות כל האוכל פת שמברכים עליו המוציא צריך נ"י תחלה וסוף ואע"פ שהוא פת חולין וכו'. והכא דאוקי למתני' כד"ה ומטעמא אחרינא כדי שיהא בדל מן התרומה וזהו כרב אידי בר אבין בבבלי פ' בל הבשר דף ק"ו דקאמר נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה וכו'. ונראה דטעמיה דמסיים ועוד משום מצוה דאלו לטעמא דסרך תרומה בלחוד א"כ לא היה להם לחכמים לתקן נ"י בחולין אלא לכהנים דאכלי בתרומה וכן נראה מדפליגי אביי ורבא התם מאי מצוה וכו' ש"מ דתפסי להאי טעמא משום מצוה לעיקר ומשום דזהו טעם הכולל הכל ודברי הרמב"ם בזה שכתב שם כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לק"ש ותפלה מברך תחלה אקב"ו על נ"י שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן שנאמר על פי התורה אשר יורוך. וכתב הכ"מ דאע"ג דפליגי אביי ורבא מאי מצוה אביי אמר מצוה לשמוע דברי חכמים רבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך דקאמר מדכתיב כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים מכאן סמכו חכמים לנ"י מן התורה וכו' וכל היכא דפליגי אביי ורבא נקטינן כרבא מכל מקום כתב רבינו שזו מצות חכמים וכו' משום דס"ל כמ"ש התוס' דאסמיך ליה אקרא ולאו דרשה גמורה היא וכו' עכ"ל ואין זה טעם מספיק דלכ"ע אינו אלא אסמכתא בעלמא ולא כתיבא לנ"י בהדיא בתורה אלא דנראה דטעמיה משום דרצה לכלול ג"כ למה שכתב בין לק"ש ובין לתפלה ולאסמכתא דר"א בן ערך לא שמעינן אלא לענין דשייך ביה נגיעה כמשמעות הכתוב דדריש לאסמכתא ולא שמעינן לק"ש. ולתפלה דמאי נגיעה שייך בהו ולפיכך הביא קרא דעל פי התורה אשר יורוך דמיניה למדנו על כל אשר כתב לעיל. ובענין מים אחרונים שכתב הרמב"ם שם אין מברכין עליהם שאינו אלא מפני הסכנה וכו' וכן כתבו התוס' בפרק כל הבשר שם ומ"ש הראב"ד בהשגה אני שמעתי וכו' שהרי חכמים דרשו את שתיהן מפסוק אחד והתקדשתם והייתם קדושים וכו'. כבר כתבו התוס' גבי האי דרשא בסוף פ"ח דברכות דוקא להם וכו' אבל אנו שאין מלח סדומית מצוי בינינו וכו' אין הנטילה מעכבת עלינו לברך וכך הם דברי הרמב"ם דלקמן ע"ש ותדע דהא בהך מתניתא דמייתי התם דדריש והתקדשתם וכו' כי קדוש זה שמן וכו' וא"כ נאמר נמי דשמן מעכב והמסקנא שם וכן בפרק כיצד מברכין דף מ"ב ע"א שאינו מעכב בה"מ ע"ש: