ולמה לית אנן אמרין כל שהוא חייב בראייה וכו'. וזהו כדאמר בבבלי דף ו' ע"ב יש בראייה שאין בשתיהן וכו' יש בשמחה שאין בשתיהן שהשמחה נוהגת באנשים ונשים מה שאין בשתיהן. והתוס' שם ד"ה יש בשמחה וכו' כתבו דהש"ס דהתם לא חשיב חומרי דשתים ולהכי לא חשיב שתיהן ראייה וחגיגה אינן באין מכל דבר מה שאין כן בשמחה. וזהו כדחשיב הש"ס דהכא. וצ"ל דהש"ס דהכא דמדייק ולמה לית אנן אמרין וכו' לא ס"ל לחלק הכי אלא כל מה דאשכחן לחשובי מה שביניהם מחשבינן בין חומרי דשתים ובין חומרא דאחת מהן מה שאין בשתיהן. מה שכתבו התוס' שם בתחלה ולא קאמר יש בשתיהן שצריכין שיעור משא"כ בשמחה דאימר אף לשמחה יש לה שיעור. נראה דכמסתפקין הן בדבר זה אם יש שיעור לשמחה מד"ס או לא ואלו להרמב"ם ז"ל לא היה לו ספק זה ובפשיטות כתב בפ"א מהל' חגיגה בהל' ג' שלמי שמחה לא נתנו בהם חכמים שיעור והכ"מ לא ציין מאיזה מקום למד לומר כן. ונראה דמרב הונא דהכא למד זה דקאמר לקמיה רב הונא אכל פשוט כל שבעה וכדפרישית דבכל יום ויום מהשבעה אכל בפשוט וזהו אין לה שיעור דבכל דהו אף בפשוט אחד ליום סגי ובפחות מפשוט אחד ודאי לא חשיב מידי:
רב הונא אכל פשוט כל שבעה. עיין בדבור דלעיל שנתבאר דמכאן למד הרמב"ם לומר שלמי שמחה לא נתנו בהם חכמים שיעור וכלומר שלא נתנו בהם שיעור כמו שאמרו בראייה ובחגיגה מעה כסף ושתי כסף אלא בפשוט אחד ליום סגי. ומיהו צ"ע הא רב הונא לאחר החורבן הוה ואין שלמים בזמן הזה ואפשר שהיה גורס רב הונא אמר אוכל פשוט כל שבעה ודינא קאמר בזמן שהיו נוהגין שלמי שמחה: