תפלת השחר. כתיב לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו וגו' וכי יש עבודה בלב זו תפלה. מברייתא זו למד הרמב"ם ז"ל לומר דעיקר חיוב התפלה מדאורייתא היא כדכתב ריש הלכות תפלה מצות עשה להתפלל בכל יום וכו' והרמב"ן ז"ל בהשגות המצות הקשה עליו כמו שהביא הכ"מ שם אבל לא תירץ כלום כ"א כתב לדעת הרמב"ן דרשא דספרי אסמכתא היא ודעת רבינו שמ"ע מן התורה להתפלל בכל יום וכו' ע"ש ולזה א"צ ביאור ועדיין הקושיות בחזקתן הן עומדות ונראה לבארן ולתרצן לדעת הרמב"ם דמה שהקשה הרמב"ן מההיא דספק התפלל שאל יחזור ויתפלל ולא כך אמרו בק"ש ומשום דק"ש מד"ת ותפלה מדרבנן הא ודאי ל"ק לדעת הרמב"ם דזהו לדברי הפוסקים כר"א בדף כ"א ע"א דמחלק הכי בין ק"ש לתפלה ודעת הרמב"ם כר' יותנן דהתם ומזה כבר נתבאר בדברינו בריש מכלתין דהרי"ף והרמב"ם פסקו כר' יוחנן ובארתי שם לטעמן שכתבו בתורת נדבה דוקא ע"ש ובד"ה ר"י כדעתיה וכן האי קושיא שהקשה מהא דאמרו בסוכה בפשיטות מאי קושיא הא מדאורייתא הא מדרבנן זה נמי לק"מ דהתם בענין הפסקה איירי וכבר גילה הרמב"ם דעתו כאן דזמן תפלה אינו אלא מדרבנן וכן מנין התפלות מדרבנן הם ומן התורה די בתפלה אחת בכל יום וא"כ שפיר מקשה התם דמאי קושיא מלולב אתפלה דהתם דאמרו בתפלת המנחה ואם התחילו אין מפסיקין משום דאינה אלא מדרבנן שהרי כבר התפלל תפלה אחת היום וכן אין זמנה כ"א מדרבנן ולא דמיא ללולב שלא נטל שחרית כלל וכו' ועיקר הקושיא שהקשה הרמב"ן וצריכה ביאור מההיא דבעל קרי הוא דבהדיא אמרו בגמרא בדף כ"א על האי מתני' דבעל קרי מהרהר בלבו וכו' דדוקא ק"ש וברכת המזון דאורייתא אמרו ולא בתפלה שהיא מדרבנן וזה בודאי דוחק לאוקמי דבשכבר התפלל תפלה אחת מיירי דאין זה במשמע לההיא מתני' ולא למתני' דהיה עומד בתפלה ונזכר וכו' דמדייק התם הא אם לא התחיל לא יתחיל דסתמא לעולם משמעו ומה שנראה בזה דהרמב"ם היה מפרש דהאי מתני' בעל קרי מהרהר וכו' וכל השקלא והטריא דהתם כדלעיל לאו אליבא דהלכתא נינהו וזה למאי דכתב הרא"ש ז"ל שם על הא דאמר רבינא זאת אומרת הרהור כדיבור דמי ואתיא מתני' כר"מ דאמר לעיל אחר כוונת הלב הן הן הדברים א"נ כר' יהודה דאמר אם לא השמיע לאזנו יצא אבל לכתחילה צריך להשמיע לאזנו ובעל קרי אוקמוהו אדאורייתא דיוצא בהרהור ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי ואתיא מתני' כר' יוסי דאמר אם לא השמיע לאזנו לא יצא ואפי' לר"מ דאמר אחר כוונת הלב הן הדברים מ"מ צריך שיוציא בשפתיו ובלא השמעת האזן קרי ליה כוונת הלב וכן הא דאמרו בבהמ"ז לא יברך בלבו ואם בירך יצא היינו במוציא בשפתיו בלא שמיעת האזן וכתב ר"ח ז"ל הלכתא כרב חסדא וכו' עכ"ל וכן דעת רבינו יונה ז"ל הבאתי במקומו בפ' דלעיל הלכה ד' והשתא נאמר דדעת הרמב"ם היה לפרש דרב חסדא כר' יוסי ס"ל ולא קי"ל כוותיה וכל השקלא וטריא אליבא דרב חסדא הוא דוקא וזה נראה מדלא הזכיר הרמב"ם שום חילוק דין מהאי מתני' דבעל קרי מהרהר ולא מהאי דינא דמתני' דהיה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי ואף שכתב לדינא דמתני' זב שראה קרי וכו' מה שהיה נוהג קודם שבטלו להתקנה כמ"ש בפ' הנזכר ומזה נראה לעין דהיה סובר דההיא סוגיא דלעיל דלא כהלכתא היא אלא כר"א הוא דאתיא דס"ל תפילה לגמרי מדרבנן הוא והוא ז"ל פסק כרבי יוחנן כדאמרן ודעתו ז"ל בההיא פלוגתא דרבינא ורב חסדא מבואר הוא דלא כדעת הפוסקים כרב חסדא וכפירושם בזה שהרי בפ"א מהל' ברכות בהלכה ז' כתב כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו. וזה קאי נמי אברכת המזון דלעיל א"כ מבואר הוא דבזה פוסק כרבינא דהרהור כדבור דמי לענין שיצא בדיעבד נקטינן מיהת דהוה ס"ל להרמב"ם דהאי שקלא וטריא לאו דהלכתא היא דאתיא אליבא דרב חסדא דסבירא ליה כרבי יוסי: