מהו מהרהר ברכות. לפי פשטות הסוגיא היה נראה לפרש דאברכות ק"ש קאי וכ"כ ה"ר יונה ז"ל לפרש להא דהכא דבענין אחר הוא מסוגית הש"ס דילן דסוגיא דהאי ש"ס ס"ל דפלוגתא דר' יהודה ורבנן לאו בק"ש היא דכיון שהיא מן התורה כ"ע מודים שמוציא בשפתיו ולא נחלקו אלא בברכות דחכמים ס"ל דבעל קרי מהרהר בלבו הברכות אבל אינו מברך בפה לפניה ולאחריה ור' יהודה ס"ל דמברך לפניה ולאחריה כלומר דאפי' הברכות מוציא בשפתיו וכתב עוד וזה הפירוש היה נראה אלא שהגמרא שלנו אינה הולכת על דרך זה כלל דבהדיא משמע שנחלקו בק"ש עצמה דקאמר והרי תפלה ולמה לא התירו לו להרהר ומשני שאני תפלה דלית בה מלכות שמים ומקשינן והרי ברכת המזון לאחריו דליח ביה מלכות שמים ותנן על המזון מברך לאחריו אלא ק"ש ובה"מ דאורייתא ותפלה דרבנן הנה למדנו בפירוש דבק"ש שהיא מדאורייתא נחלקו עכ"ל והנה נהי דלישנא דהתוספתא דמייתי הש"ס הכא לקמיה היינו יכולין לפרש לפי כוונת פירושו ז"ל בהאי דהכא דהא דקאמר ר"מ והיינו ת"ק דמתני' קורא את שמע ואינו משמיע לאזניו היינו שמוציא הוא בשפתיו ולא שהוא מהרהר בלבו אלא לאפוקי שלא ישמיע קולו לאזניו וחכמים דהתוספתא דהוא ר' יהודא דמתני' ס"ל משמיע לאזניו ומברך וכו' והאי אינו מברך דקאמר ר"מ שלא יוציא בשפתיו אבל מהרהר בלבו הברכות מיהו לישנא דהמתני' הוה קשיא לן דלפי פירוש הזה מאי האי מהרהר בלבו ואינו מברך דקתני לא הוה ליה למיתני אלא מהרהר בלבו הברכות שלפניה ושלאחריה וממילא ידעינן דק"ש בעצמה מוציא בשפתיו הוא. וזהו שהכריחני לפרש כוונת הסוגיא דהכא כעין כוונת סוגית הש"ס דילן. ואם שנראה דוחק מוטב זה משנסבול דוחק בלישנא דהמתני' לפי כוונת פירוש הנזכר. ומיהו אי הוה ניחא לן לפדש המתני' לפי כוונת הסוגיא לפירוש ה"ר יונה דהא דקתני מהרהר בלבו אברכות דוקא קאי ואינו מברך היינו שלא יוציא בשפתיו לא הוה קשיא לן מסוגיא דהתם דאף דמשמע בהדיא דמפרש שם לפלוגתייהו דרבנן ור' יהודה בק"ש עצמה משום דהתם לא מפרש הכי אלא אליבא דרב חסדא דס"ל הרהור לאו כדבור דמי ואינו יוצא י"ח בהרהור אלא למה מהרהר כדר"א כדי שלא יהו כל העולם עוסקין והוא יושב בטל כדקאמר התם ועלה הוא דפריך והרי תפילה וכו' וכל זה הוא אליבא דרב חסדא אבל אליבא דרבינא הא קאמר התם הרהור כדבור דמי לענין שיוצא י"ח בהרהור והא דאינו מוציא בשפתיו משום דהכי אשכחן בסיני שנצטוו לפרוש מן האשה והתם דבור הוה דשומע כעונה כדפירשו התוס' ולפיכך היו צריכין לטבול אלמא דדבור אסור לבעל קרי והרהור מותר ויוצא בזה י"ח. והשתא כל השקלא וטריא דלקמן אליבא דרב חסדא הוא דאזלא דלדידיה ולטעמיה דלמה מהרהר שלא יהו כל העולם וכו' ושני מעיקרא דשאני ק"ש דאית בה מלכות שמים וכו' אלא ק"ש ובה"מ דאורייתא וכו' זהו דמוכרח הש"ס לחלק הכל לפי סברת רב חסדא. ולרבינא אפשר דאין הכי נמי דמפרש לפלוגתייהו דמתני' דאברכות הוא דקאי כדנראה מפשטות הסוגיא דהכא. וא"ת דעל כרחך גם לרבינא אין לפרש לפלוגתא דמתני' אלא בק"ש עצמה דהא קאמר כדאשכחן בסיני שהיה צריך פרישה לדבור וא"כ אף בק"ש אין לו להוציא בשפתיו להת"ק. א"כ כד אתינן להכי אין לפרש גם להסוגיא דהכא כפי פי' ה"ר יונה דהא בהדיא קאמר הכא לקמן דאפילו לשמוע ד"ת אסור וקא יהיב טעמא בתחלה והיו נכונים וכו' וזהו כרבינא דהתם ולכאורה קושיא היא לפירושו ז"ל בענין סוגיא דהכא אם לא שנדחק לפרש ולומר דתמן אמרין וכו' ואנן לא סבירא לן כוותייהו. והנה לדינא דבעל קרי אין כאן נ"מ לדינא בזמן הזה בין הני פירושים. מיהו בענין אי הרהור כדבור דמי לענין לצאת י"ח נ"מ גדולה לדינא איכא ורוב הפוסקים פסקו כרב חסדא דלאו כדבור דמי אף לענין לצאת י"ח כ"א בשעת הדחק ואונס. אמנם דעת הרמב"ם ז"ל לפסוק כרבינא דהרהור כדבור דמי ועיין לקמן ריש פ"ד מהנתבאר מזה בס"ד. כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא שלא יהו ישראל כתרנגולין. ולקמן אמר כל עצמן לא התקינו את הטבילה הזאת אלא מפני התלמוד וכו' וזהו כדאמר בבבלי פרקין שלא יהו ת"ח מצוין אצל נשותיהן כתרנגולין ונראה דמכאן למד הרמב"ם ז"ל לומר דשתי תקנות הוו כמ"ש בפ"ד מהלכות תפלה בהלכה ד' שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד בדברי תורה עד שיטבול וב"ד שעמדו אח"כ התקינו אף לתפלה שלא יתפלל בעל קרי בלבד עד שיטבול וכתב הכ"מ על זה תמיה לי מלתא וכו' אלא שאיני יודע היכן מצינו גזרה זו דב"ד שאחריהם עכ"ל והרי מצינו זה כאן דהא דקאמר מפני התלמוד תקנת עזרא היא כדקאמר התם והא דקאמר שלא יהו ישראל כתרנגולין הללו והיינו לכל ישראל מפני התפלה א"כ ש"מ שתקנה שנייה היא מב"ד שאחריהם: