ונפחת נוטל ממקום הפחת. פירשתי בפנים כדברי רש"י ז"ל דמדמוקמינן דמתני' באוירא דליבני איירי א"כ ליכא איסורא דאורייתא ובמוקצה דרבנן לא אמרינן מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא. והתוס' בד"ה ונפחת וכו' הקשו על זה דהא מוכח מכמה מקומות דאף במוקצה דרבנן אמרינן מיגו דאיתקצאי וכו' כדאמרי' גבי סל לפני האפרוחים וכו' ומה שתירצו בשם ה"ר משה דלא אמרו אלא כשאין המוקצה מסתלק מן העולם כגון מעות שעל גבי הכר וכו' ומחלק בין אם המוקצה בין השמשות היתה מחמת חסרון מלאכה דאורייתא דבזה אמרינן מיגו אעפ"י שהמוקצה מסתלק מן העולם כבר הקשו שם על זה ובעיקר הקושיא על רש"י תירצו דאתיא האי סתמא דמתני' כר"ש דלית ליה מוקצה וכו' ותירוץ זה אתיא דלא כהלכתא דהא אנן קיי"ל כרב נחמן דריש מכלתין דהלכה כר' יהודה במוקצה בי"ט וכמבואר הכל שם. והרמב"ן ז"ל מביאו הר"ן ז"ל תירץ בענין אחר דשאני הכא שאעפ"י שאסור לפחות מ"מ אין הפירות מוקצין מחמת איסור סתירה דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור אלא בשהאיסור בגופן או שנעשה בסיס לדבר האסור כגון דומיא דנר אבל הכא הפירות ראוין הן ולא נעשו בסיס לבית אלא שדבר אחר גורם שאינו יכול ליהנות מהן ואינו אלא כאילו היו פירותיו במקום שאינו יכול להלוך שם עכ"ל ולפי תירוץ הזה אין אנו מוכרחין לומר דלהת"ק דמתני' ג"כ באוירא דליבני מיירי וכדעת רש"י שפי' כן אלא דהאי אוקמתא דשמואל אינו אלא אליבא דר"מ בלחוד דפריך עליה והא קא סתר אהלא ואליביה הוא דמשני באוירא דליבני אבל להת"ק דנפחת מאליו דווקא הוא דמתיר ליטול הפירות לא צריכין להאי אוקמתא אלא אע"ג דבנין גמור הוי מ"מ כשנפחת לא אמרינן מיגו מטעמא דהפירות גופן לאו מוקצה נינהו. וזהו טעמיה דהרמב"ם ז"ל לא העתיק כלל האי אוקמתא דשמואל אלא סתם וכתב בפ"ב מהל' יו"ט הל' ט' בית שהוא מלא פירות מוכנין ונפחת נוטל ממקום הפחת. ומשום דלהת"ק דהלכתא כוותיה לא איצטריך לן לאוקמתא דאוירא דליבני אלא שהפירות יהיו מוכנין ולית בהו משום מוקצה ולאפוקי גרוגרות וצימוקין שלא נתייבשו כל צרכן וכיוצא בהן וזה פשוט: