המלוה והלוה וכו'. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד ממלוה הלכה ב' הא למדת שהמלוה ברבית עובר על ששה לאוין וכו' והלוה עובר בשנים וכו' וגירסתו בגמרא כגי' הרי"ף והרא"ש ז"ל אמר אביי מלוה עובר בכלן לוה עובר משום לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשול ומה שכתב המלוה עובר בששה ובמתני' לא חשיב אלא חמשה נראה דהא בהא תליא דהרמב"ם פוסק לקמן ריש פ"ה בברייתא דספרי מצות עשה להשיך לעכו"ם כדקתני התם לנכרי תשיך זו מצות עשה ולאחיך לא תשיך זו מצות לא תעשה ואע"ג דלא תשיך דרישא דקרא ללוה משמע מדלא כתיב לא תשיך ע"כ ברייתא דספרי למאי דדריש אפקה מפשטה באם אינו ענין ללוה דהא כתיב לא תשיך לאחיך נשך כסף וגו' תנהו ענין למלוה. ועוד מהאי קושיא דמקשה התם בדף ע' ע"ב לא סגי בלאו הכי. וכעין שכתב הר"ן ז"ל שם מביאו בכ"מ ועוד דסוגין לפי גי' הרי"ף מסתייע ליה דלא חשיב אביי ללוה אלא לא תשיך דרישי' דקרא וא"כ כדרשת הסיפרי אתיא דקרא דלנכרי תשיך למלוה הוא דאתא למצות עשה ולא תשיך לאתיך למצות ל"ת והרי יש כאן למלוה ששה לאוין וללוה כ"א שני לאוין וזה הטעם נכון לפי דעתו ז"ל: