הלכה כר' שמעון ולא אמרין לה לכל אפין. יש לפרש דלא אמרין לה לכל אפין לומר דלאו בכל ענין אמרו כר"ש דאין הלוקח יכול לחזור בו דיש אופן אחד דגם הלוקח יכול לחזור בו כגון דאיתניסו הפירות ביד המוכר דבהא אפי' ר"ש מודה לדעת ר"ת שכתבו התוס' דף מ"ז ע"ב ד"ה אא"ב וכו' ע"ש. ודין זה דאם נשרפו חטים הלוקח חוזר בו והמוכר חייב לשלם מוסכם הוא מכל הגאונים ז"ל מלבד בעל המאור ז"ל שחולק בדבר זה ועיין לקמן ד"ה שמואל וכו' נשרפו חטיך וכו' מה שכתבתי מזה. ומיהו כבר מוסכם מהמסקנא דש"ס דילן דהלכה כחכמים בכל אפין:
אמר לא ידע דכבר יהבון וכו'. שילכו המגלים לתוך שוקיו וכו' ממי שאינו עומד בדיבורו. ומשמע דאף שאוררין אותו אפ"ה אין אומרים לו לנוכח הוא יפרע ממך וכו' וזהו הפי' דאמר רבא התם דף מ"ח ע"ב מילט לייטינן ליה. כלומר שאוררין בפניו ואומרי' הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז ממכירה הל' ב' אוררין אותו בב"ד וכו' הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו וכן הסכימו רוב האחרונים. ואוררין אותו דקאמר ר"ל בפניו. ולפ"ז הא דפי' רש"י שם בדברי אביי אודועי מודעינן ליה דע שאם תחזור סופך להפרע ממך ולכאורה הא אביי מקיל טפי מרבא דהא קאמר טעמא דכתיב ונשיא בעמך וגו' אלא דלאביי ה"פ דלא אמרינן ליה שום קללה בהחלט אלא דע שאם תחזור וכו' בדרך תנאי ולרבא אמרי' בהחלט מי שפרע וכו' ומ"מ שלא למכח. והאי עובדא דרב חייא בר יוסף איפכא איתא התם דיהבו ליה זוזי אמלחא:
מקצת דמים נתן לו. והכי מסקינן מהתם דערבון דקאמר בנתן מקצת דמים מיירי ובהא הוא דפליגי ר' חייא בר יוסף ור' יוחנן וקי"ל כוותיה דר' יוחנן דקנה כנגד כולו ובמטלטלין לענין מי שפרע כמסקנת הפוסקים. אבל בנתן משכון על הדמים לא קנה כלום כמבואר בדבריהם בדברי הרמב"ם ריש פ"ז שם ובטור סי' ק"צ וסי' פ"ד. ובמה שהניח הכ"מ בצ"ע בריש פ"ח ממכירה במ"ש שם הרמב"ם בדין עייל ונפיק אזוזי דלא קנה הנלמד מדברי רבא פ' האומנין דף ע"ז ע"ב ותמה מ"ט לא ביאר הרמב"ם בפירוש בדין קרקע דבנתן מקצת דמים קנה הכל יש לתמוה על תמיהתו דהא ביאר שם בפירוש הדין בסוף הלכה ב' ואם לא היה יוצא ונכנס ותובע קנה הלוקח את כלה וכו'. ובענין מ"ש הטור בסי' ק"ץ בדין עייל ונפיק אזוזי שבזה יש חילוק במטלטלין אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק כגון שמכר לו חמור וכו' המקח בטל לגמרי וכו' והרמב"ם לא חילק בזה אלא שנתן למטלטלין כל דין מקרקעי. וכתב הב"י שם שכן דעת המפרשים וכמו שהביא הה"מ שם הל' ד' וסיים הב"י בשם הר"ן על דין החילוק במטלטלין ויש לזה הוכחה בירושלמי ע"ש. ואיני רואה שום הוכחה מכאן ואיפכא מבואר הכא דהא אמר מודה ר' חייה בר יוסף לר' יוחנן שמקח שאין דרכו ליקנות חציין וזהו כדעת היש חולקין שהבי' שם דבכה"ג קנה כנגד כולו וכן הוא דעת הרמב"ם דלא מחלק ועוד דהכא סתמא קאמר ולא מיירי בדעייל ונפק אזוזי. ומ"מ לא נמצינו למדין אלא דבסתמא בדבר שאינו ראוי ליחלק הוא דכ"ע מודים דקנה כולו וא"כ בדעייל ונפיק אין לנו ראיה מכאן ותלי בגי' דהתם אם דגרים חמרא באל"ף כגי' הרי"ף והרא"ש וכפי' רש"י שם או כגי' האחרת חמרא יין וכמבואר שם. שוב מצאתי להרמב"ן ז"ל בס' המלחמות בפ' השוכר את האומנין דמפרש להאי דמודה ר' חייא בר יוסף כמו שפירשתי והנאני: