בכל אתר את אמר מצות עשה וכו'. אטומאה דאל יטמא מפני השבת אבדה לא פריך דטומאה אית בה עשה ולא תעשה ואע"ג דהשבת אבידה נמי ל"ת איכא כבר תירצו בזה בענין הסוגיא דהתם דלענין הדחייה לא חשיב הל"ת אלא העשה כדכתב הרי"ף ז"ל. ודע דיש להרמב"ן ז"ל סברא אחת בענין זה דפי' דהשבת אבידה כך דינה הרואה אבידה ואינו משיבה אינו עובר אלא אל"ת דלא תוכל להתעלם לבד ופילפלו בזה ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל בריש פי"א ובהל' י"ט ע"ש בענין טעם דאל ישמע לאביו וכו' לפי שאבדה עשה ול"ת היא והוא לכאורה קשה דהא בדף ל"ב אמרו טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו וכו' סד"א הואיל והוקש וכו' וכבר בארתי מזה בחיבורי הגדול ומכל השייך לשיטות האלו. וכן במה שהביא הנ"י כאן בענין הקושיא דהא קי"ל דבעינן בעידנא וכו' ובטומאה משום השבת אבדה בלאו הכי לא משכחת לה בעידנא אפילו אי ליכא בה אלא לאו גרידא דהא כי מטמא עבר ללאו דטומאה ועשה דאבדה לא מקיים עד דמהדר למריה. ובשם הרנב"ר תירץ דהכא נמי איכא בעידנא דהואיל ומתעסק בהשבתה ואתחילתה דמצוה היא ולא כמכשירי מצוה ודמיא למילה בצרע' דדחיא ואע"ג דקי"ל מל ולא פרע כאילו לא מל אלא משום דהויא אתחלתה דמצוה ובשם הר"ר יוסף הביא שכתב דלא דמיא למילה דהתם הוי התחלה בגוף המצוה אבל גבי אבידה עיקר גוף המצוה הוי ההשבה לבית בעלים והשאר הוי כמכשירי מצוה. והכל בארתי שמה מחלוקי הדינים המסתעפים והמתבארי' משי' הש"ס ואין כאן מקום להאריך: